המשך הראיון עם בנו כלב, מאספני האמנות המרתקים הפועלים בארץ:
גלעד קידר
אז יום אחד הבנת שיש לך אוסף, אבל מתי בעצם הבנת מה בדיוק אתה אוסף בו?
"לקח לי הרבה זמן לגלות מה באמת מעניין אותי. ידעתי מה התמונות מעוררות בי, קודם כל רגש ואז סקרנות אינטלקטואלית. ידעתי גם שאני אוהב קווים, או יותר נכון זרימה של קווים, אבל בזבזתי הרבה מאוד שנים, כמעט שני עשורים, עד שגיליתי את הזירה שבאמת מלהיבה אותי – האמנות העכשווית. רק בשנות ה-80 יישרתי קו עם מה שקורה באמנות הישראלית. עד אז, קניתי עבודות בעיקר מגלריות, כי לא אהבתי את המפגש עם האמנים המבוגרים והמרירים שפגשתי, אבל אחר זה הכל השתנה".
אתה יכול להיזכר ברגע אחד משמעותי בזירה הזאת?
"המפגש עם מוישל'ה (האמן משה גרשוני) היה הפעם הראשונה שבה ממש נהניתי להיכנס לסטודיו של אמן, לפני זה לא אהבתי לעשות את זה. פגשתי שם אדם חושב, יצירתי ודעתני. לפני זה קניתי עבודות שלו, אבל אחרי שפגשתי אותו הטעם שלי באמנות החל להשתנות. דבר דומה קרה לי אחרי שפגשתי את רפי (רפי לביא), שאתו היתה לי שפה משותפת מהרגע הראשון".
משה גרשוני
מפגש כזה עם אמן, שמבוסס על סחר חליפין, כסף תמורת אמנות, יכול להבשיל לכדי חברות אמיתית?
"בוודאי. אני מנהל מערכות יחסים עם אמנות, אבל בעיקר עם אמנים. כדי לאסוף אמן אני צריך לדעת שיש בו משהו שכובש אותי, שגורם לי לרצות לחקור את העשייה שלו. ברגע שאני נתקל בעבודה מסוימת, אני מציין בפני מי צייר אותה ורושם בפני שצריך לעקוב אחרי העבודות האלה. לרוב אני בכלל לא יוצר אתו קשר, בטח לא בשלב הראשון. אני לא משופע בכסף ולבוא ולהתקשר עם עוד אמן, בשבילי זו התמכרות, כי אני לא קונה תמונה אחת, או שתיים, או עשר, של אותו אמן. אני צריך הרבה יותר. אני צריך להפוך לחבר שלו, במידה כזאת או אחרת".
והכסף שנתקע שם באמצע החברות לא מפריע?
"אני חושב שלא. אני הרי לא עומד על המקח. אני חושב שזה מבזה. כשאתה נכנס לחנות כדי לקנות חולצה אתה לא מתווכח עם המוכר על המחיר, אז למה באמנות זה ככה? אני מרגיש שזה מבזה אותי ומבזה את האמן. אני לא מסוגל להגיד למישהו 'זה יקר מדי בשבילי, תוריד במחיר', פשוט לא מסוגל, כמו שאני לא מסוגל לקבל מתנות".
מה רע במתנות, מתנות זה דבר נחמד.
"כן, אז שיביאו לי שוקולד או נקניק טעים, אבל לא תמונה. הכרתי רק מעט מאוד ציירים, כמו רפי, למשל, שהצליחו להכריח אותי לקבל מהם מתנות, אחרת הם היו עושים סצנה. במקרה כזה, הייתי עושה אתם החלפות. הוא נותן לי מתנה? גם אני נותן לו מתנה, ציור אחר, של אמן אחר. אני מאוד מקפיד על זה".
למה?
"בגלל האופי המחורבן שלי. אני מר-לא-נעים-לי".
אז איך זה עובד, אתה שואל את האמן מה המחיר ואז מחליט אם לשלם, או לא?
"יש כאן כבר דבר והיפוכו. היות וזה כבר סוד גלוי שאני לא מתמקח על המחיר, אז אנשים כבר יודעים שאם ינקבו בסכום גבוה, אני אגיד תודה רבה ושלום. אז בצורה עקיפה, אני כן מתמקח, כי מראש יודעים מה אני מוכן לשלם, אבל בכל זאת, זה מרגיש לי יותר נקי. לפעמים אני מתמקח עם אמנים, אבל דווקא כלפי מעלה. אם צייר צעיר מציע לי עבודה במחיר נמוך מדי, אני מתעקש להעלות לו את המחיר".
זה לא נשמע הגיוני מבחינה כלכלית, בטח מצדו של מנהל כספים מנוסה.
"באמת אין שום דבר הגיוני בהתנהלות הכלכלית שלי. לכן, כשאני וכשאני פוגש אמן שאתה רוצה להיקשר אליו, אני יודע שמחכה לי המון כאב לב והמון צער, ורק מעט רגעי שמחה. כשאני חומד עבודות של צייר ואני לא יכול להרשות לעצמי אותן, זו תחושה נוראית. זה מסובך מאוד. אני הרי אדם שמלכתחילה לא היה צריך להתחיל לאסוף אמנות".
למה, בגלל האופי שלך, המתמכר בקלות?
לא, בגלל מקורות המימון שלי. אספנות זה משחק לילדים גדולים עם כיסים עמוקים. אין לך כסף? שב בבית ותעשה מה שאתה רוצה, אבל תעזוב את השטח הזה. אני, בטיפשותי, אמרתי לעצמי מזמן שאני יכול להסתדר עם מה שיש לי. חשבתי שאם יש לי טביעת עין ואורך רוח לעשות מעקבים אחרי אמנים מעניינים ולרכוש במשך הרבה זמן כמה עבודות מעניינות, אז אוכל להגיע לעבודות משמעותיות בלי מקורות מימון גדולים".
אבל זה בדיוק מה שאומרים עליך, שהצלחת לעשות את זה, שאתה סיפור הצלחה.
"אני ממש לא סיפור הצלחה. יש אצלי באוסף המון חורים שחורים איומים, של אמנים שלא הצלחתי לקנות ושאני מת עליהם".
למשל?
"אריה ארוך".
אבל דווקא ראיתי שיש לך עבודות של ארוך.
"יש לי רק שתי עבודות שלו, אז אני אומר שאין לי. אני לא יכול לעשות שום דבר אתן. אני לא יכול להשוות בין העבודות שלו שיש לי באוסף. אין לי מספיק מקום לשחק אתן. לשם כך אני צריך הרבה יותר עבודות, הרבה יותר מהאמן שיהיה אצלי".
שי צורים
גלעד קידר
"לבנו יש רעב שאי אפשר להשביע אותו לאמנות", מעידה האמנית אסנת רבינוביץ. "הוא כל הזמן רוצה עוד. לא מתוך איזו תאוותנות מכוערת לצבור רכוש, אלא מתוך תשוקה אמיתית לגלות דברים חדשים. במובן הזה, הוא כמו נער צעיר שעדיין נמצא רק באמצע ההתהוות שלו. הוא רק מתחיל לגלות את עצמו, דרך האוסף שלו. שוב, הוא חושב כמו אמן, שתמיד מצפה לו אתגר נוסף וחלום אחר והוא אף פעם לא מרוצה ממה שהשיג".
"אפשר לראות את ההתפתחות של האוסף של בנו לאורך השנים", מסבירה רותי דירקטור. "בהתחלה הוא אסף רק עבודות נייר, בעיקר כאילוץ כלכלי – הוא קנה, למשל, עבודות של רפי לביא שהיום מוצגות בביאנלה בוונציה, בזמן שאחרים לא התייחסו אליו ברצינות. אבל עם השנים, המנעד שלו התרחב. בשנים האחרונות הוא קונה עבודות גדולות יותר, לא רק של ציירים קאנוניים, אלא גם של אמנים צעירים הרבה יותר שאין להם חשיבות גדולה לכאורה באמנות הישראלית. זה מראה שהוא ממשיך להתפתח".
המשך בפוסט הבא...
תגובה 1:
כתבה מצויינת החושפת כמה היבטים מרתקים של האספנות. עבודתם של אספנים ״מכורים״, מעמיקים ומושכלים כדוגמת בנו כלב הנה למעשה עבודת אמנות שיש בה תשוקה ויצירתיות ממש כמו בסוגים אחרים של אמנות.עבודה זו חורגת באופן עקרוני מתחום המסחר באמנות. וכפי שזה קורה גם עפ יוצרים, גם באמנות האיסוף אישיותו של האספו כולו מונחת על כף המאזניים.
התערוכה הראשונה והמופלאה של אוסף בנו כלב שהתקיימה במוזיאון ת״א לפני מספר שנים היתה אבן דרך בהצגת אוספים יצירתיים. היא הדגימה את העיקרון על פיו השלם גדול מסכום חלקיו. היה מרענן כל כך להיחשף לאוסף שנבנה ללא שיקולים כלכליים וללא שיקולי יוקרה ויחסי ציבור. כן ירבו אספנים כמו בנו כלב!
הוסף רשומת תגובה