יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

A peek at the new wing

The Vagabundas הציצו היום לאגף החדש של מוזיאון תל אביב - הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר.
את הבניין המרשים עיצב האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן והתערוכה הפותחת שלו היא "שבירת כלים" של האמן הגרמני אנסלם קיפר. במקביל תוצג תערוכת קבע מרשימה של אמנות ישראלית ואגפים חדשים, המיוחדים, בין השאר, לעיצוב, לעבודות נייר וכן לתצוגה מיוחדת לכבוד המנהל המנוח של המוזיאון, פרופ' מרדכי עומר ז"ל.
במהלך חודש נובמבר, המוזיאון יהיה פתוח בחינם לקהל התל אביבי, עם הצגת תעודת תושב :)








יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

Happy anniversary

Yaara Oren, chocolate cake, oil on paper, 42x30

השבוע לפני שנה העלינו את הפוסט הראשון לבלוג האמנות והעיצוב שלנו.
מבטיחות להמשיך לשוטט בעולם ולשתף אתכם במה שמצאנו בדרך גם בשנה הקרובה.
The Vagabundas (מרב ורועי)

יום שני, 10 באוקטובר 2011

The Universal Now

סדרת העבודות "The Universal Now" של האמנית אביגיל ריינולדס, שחיה ויוצרת באנגליה מקפלת את הזמן ויוצרת ממנו עניין חדש ומלהיב. ריינולדס מחברת בין דימויים של אותו חלל/מבנה מהעבר ומההוה, שאותם היא מוצאת בספרים ישנים או באלבומי תמונות פרטיים או מייצרת בעצמה, ובוראת מהם מבנים תלת-מימדיים דמויי קליידסקופ.

תהליך החיפוש אחר המקום והזמן המדויקים בעבודותיה הוא עניין מרתק, וההיבט היחיד שמאכזב בהן היא העובדה שהתצוגה האינטרנטית שלהן מונע מאתנו ליהנות באופן מלא מהעומק שהן פורשות בפני הצופה. אולי נזכה לזה בביקור הבא שלנו בלונדון.

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

The art jigsaw of Benno Kalev - part III


חלק שלישי ואחרון של הראיון עם אספן האמנות בנו כלב:

יואב אפרתי

התפתחות המשמעותית האחרונה בקריירה של כלב בתחום האמנות הגיעה אחרי שהקריירה שלו בתחום הכספים והמלונאות הגיעה לסופה. "בשנת 2000 מכרו את רשת מלונות מוריה ואני החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת", הוא מספר. "חשבתי שאולי אוכל לנוח עם אשתי, בלה, שיצאה גם היא לפנסיה, אבל מאז נדמה לי שאני רק עובד יותר קשה. החלטתי לעסוק בצורה רצינית יותר בקטלוג ובחקר האוסף שלי. לשם כך, יוני, בני, שהוא בן טוב ומהנדס תוכנה מצוין, כתב לי במיוחד תוכנה שעונה לצרכים שלי, ושבה נשמרים כל הצילומים של העבודות וכל הפרטים עליהן. במשך זמן רב, יותר משנה, הוא ואשתו היו מגיעים בכל יום שבת לסטודיו ועוזרים לי לקטלג על המחשב את כל העבודות שיש לי. זו היתה עבודה קשה ומפרכת. צילמנו כל עבודה ורשמנו את כל המידע עליה. אחרי זמן מה, בני, שלא קרוב במיוחד לעולם הזה, התחיל לזהות ציורים של גרשוני כמו מומחה גדול לאמנות".

כמה אמנים יש באוסף שלך?
"40-35 אמנים מרכזיים ועוד הרבה עבודות בודדות של אמנים אחרים, שאותם אני לא באמת סופר".

וכמה עבודות קטלגתם בסך הכל?
"אני מעדיף לא לנקוב במספר, כי אני בעצמי לא יודע איך סופרים חלק מהעבודות שיש לי באוסף. למשל, סדרה של רישומים לקראת פסל או מיצג זו עבודה אחת או הרבה עבודות? קשה לי להגיד".

אתה ידוע גם כמי שרוכש ושומר גם פתקים, חתיכות בד ורישומים "מקריים". בעיניך גם פתק הוא יצירה שכדי לקנות ולקטלג ולכתוב עליה?
"בוודאי. כשפיליפ רנצר כתב לי פתק 'אני יוצא לקנות סיגריות', שמרתי אותו אצלי. כמו ששמרתי את הפתקים הקטנים והמאוירים שכתב הנדלר (הצייר דוד הנדלר) לאשתו אביבה (הציירת אביבה אורי). אלה יצירות נפלאות בלי קשר לגודל שלהן או לכוונה שמאחוריהן. ככה אני מרגיש גם כלפי הפתק עם השם של גרבוז שהיה תלוי על דלת הסטודיו שלו. אני אוהב את ההתעסקות בפרטים הקטנים, בדברים שנראים שוליים לאנשים אחרים. לא פעם באים אלי האמנים עצמם ואומרים לי 'בנו, למה לך לקנות את כל העבודות הקטנות האלה, קח עבודה אחת ממשית, באותו כסף', אבל אלה בדיוק הדברים שמעניינים ומרגשים אותי והם גם נראים לי חשובים, בטח כשהם מצטברים זה לזה".

רועי מרדכי

קשה להגיד שיש להם ערך כספי גבוה במיוחד.
"נכון. אז מה? האוסף שלי הוא מנוגד לכל הגיון כלכלי. אני הרי רק קונה ואף פעם לא מוכר. לדעתי, המסחר באמנות הופך משהו עילאי לנכס, שנמכר ועובר כסחורה מאיש לאיש ותוך כדי כך שוכחים שמדובר בנכס רוחני, לא במשהו שהוא רק גשמי. אני מנסה להפוך את זה בחזרה, אני מקנה לרעיון שמאחורי התמונה משמעות שהיא שלי, אולי רק שלי, ואז מוסיף לה ערך נוסף, בלי לפגוע בזכויות של האמן עליה".

אז מה אתה קונה בעצם מהאמן, חפץ או רעיון?
"אני קונה תמונה, אבל מה שאני עושה זה לא לאסוף ציורים, אלא לרדת לסוד היצירה, להבין את מנגנונים שלה, אף על פי שמדובר במשימה בלתי אפשרית. אני מנסה להבין איך הרעיון צמח, איך הוא התפתח, זה מה שתופס אותי. אף פעם לא שאלתי אמן 'תגיד, מה בעצם התכוונת כשציירת את הקו הזה או את הפנים ההן?' אני רוצה להגיע בעצמי למסקנה, לא לשאול אותו מה הוא רצה לומר. לכן, אפשר להגיד שאני חוקר פרטי של אמנות, אבל רק של האמנות שאני אוסף. אני לא מתיימר לעשות הרבה יותר מזה".

סיור בסטודיו קטן המימדים של כלב הוא תענוג עצום בעבור כל חובב אמנות. כאשר כלב מוביל את בן שיחו אל המדפים, כדי להראות לו כיצד מסגרת של תמונה שהשאיל לתערוכה חזרה אליו כשהיא פגומה, אסון שיכול לגרום לפניו החביבות לעטות מסיכה של כאב אמיתי, העין בורחת אל הצבעים והצורות שגודשים את הארונית. כשהם מונחים זה לצד זה, בשוויון ואחידות שרק החברותא הזאת יכולים להקנות להם, העין שוזפת לרגע עבודות של אביבה אורי, אחת הדיוות הגדולות של האמנות הישראלית, ושל יוסף קריספל, אחד הכוחות העולים בדור החדש של הציירים המקומיים, לצד עבודות של אמנים נהדרים אחרים, שנדמה שדעת הקהל הציבורית דחקה לקרן זווית נשכחת.

חן שיש

"לאוסף של כלב יש משקל סגולי מאוד גבוה", קובעת רותי דירקטור. "הוא אוסף אמנים חשובים באופן קבוע ורציף ומוסיף כל הזמן כוחות חדשים, שלדעתו פועלים ברוח מוקדמת יותר, שמתאימה לתפישתו, ובמובן הזה יש לאוסף שלו ערך שמתעלה על אופנות וטעמים משתנים".

התערוכות שכלב אצר במרוצת השנים הציעו לצופים בהן מיש-מש - במובן הטוב של הביטוי, כדבריו - של אזכורים ספרותיים (התערוכה "סמוך ונראה", למשל, הוקדשה לסופר ס. יזהר ושאלה את שמה מיצירתו של ש"י עגנון), טקסטים שכלב כתב ברוב כישרון ובהם חשף חוויות אינטימיות (כמו סיפור האהבה הטוטאלי שנמשך אלפי שנים של המספר בפסל של ראש אישה משנהב שנוצר בשנת 23 אלף לפני הספירה), הסברים מלומדים על אמנות שנקראים כמו סיפורים קצרים, וכן, גם אסופה מרהיבה של ציורים.

המטען התרבותי העשיר הזה, שלעתים הצופה יכול לטבוע בו או להחמיץ אותו כליל (משום שכלב מעדיף לשמור על הפרשנויות ועל הבחירות שלו מאחורי מסך של ערפל מילולי) נצבר אצל כלב הן בעזרת לימודים פורמליים (כלב למד ארכיאולוגיה בצעירותו ולאחר מכן המשיך ללימודי תולדות האמנות) והן בשנים ארוכות של לימוד עצמי, מספרים, מביקורות אמנות ומשיחות ארוכות, מתמשכות ובלתי נגמרות לעתים, עם אמניו.

אסף רהט

"אני הולך לחלק מהאמנים שאני אוסף לפחות פעם חודש כדי לראות מה קורה אתם", מספר כלב. "אנחנו מדברים, לאו דווקא על אמנות, ואני רואה באיזה מצב רוח ואיזה עבודות יש לו  ואז אני מחליט אם הוא עשה פריצת דרך כלשהי, האם זו אמירה לעבודות שיבואו בעתיד. אם אני חושב שכן, אז אני קונה עבודה חדשה, אבל אני אף פעם לא אומר לו למה, כי אני לא רוצה להשפיע עליו בדרך כלשהי. אני מהצד, ניטרלי".

מה יכול לתפוס אותך בעבודה?
"אני מאמין שתמונה נועדה קודם כל כדי לרגש אותי ורק אז לסקרן אותי מבחינה אינטלקטואלית. אם שני האלמנטים האלה מתחברים זה פשוט נפלא ואז יש שלב שלישי, שבו אני שואל את עצמי 'רגע, בנו, מה קורה פה, למה אתה בעצם מתחבר לעבודה הזאת?' צריך להקפיד על השלבים האלה. אני מודע לכך שרוב האנשים לא עושים את זה, אבל זה האידיאל מבחינתי. במפגש הראשון לא צריך מלים. אני אפילו לא צריך לדעת מי צייר או פיסל את העבודה. בשביל מה? לי מאוד מפריע שהעין שלי בורחת לשלט הקטן שתלוי ליד תמונות במוזיאון או בגלריה ושמתאר מי צייר את התמונה ומתי ואיך קוראים לה, 'ללא כותרת' בדרך כלל, ובאיזה חומרים הוא השתמש. זה מושך את תשומת הלב כי למלה יש כוח מאוד גדול".

החיבור הזה, בין מלים לדימויים, עומד במרכז התערוכה האחרונה שהצגת, בגלריה גורדון.
"נכון. התערוכה הזאת היתה המשך, או סיום, לתערוכה הגדולה של האוסף שלי במוזיאון תפן. רציתי לקבל הזדמנות להראות איך אני רואה את האמנות הישראלית, את הקשרים וההקשרים שלה. ההקשרים שמעוררות העבודות אצל הצופה הישראלי הופכות לגבי עבודת אמנות לאמנות ישראלית. האוסף שלי מושתת על קשרים והקשרים שאני בונה. זר יכול לראות בהם דברים אחרים, אבל מה שמעניין אותי זה התחושה שמתעוררת אצלי כשאני רואה עבודה והאסוציאציות שהיא מעוררת בי. לכן אני משווה בין רעיונות, דימויים ונושאים של אמנים שונים בכל מיני עבודות. בכך, בעצם, אני בודק מה משך אותי אליהן מלכתחילה באופן אינטואיטיווי".

שי צורים

מישהו יכול לעקוב אחרי ההקשרים האלה, כמו שנווט עוקב אחרי סימנים במפה, או שזה הכל בראש שלך?
"אני לא יודע. אני מקווה שכן, אבל אני יודע רק שמעט מאוד אנשים, יחסית, הגיעו בכלל לראות את התערוכה, ופחות מכך קנו את הספר שיצא עם התערוכה בתפן ורק קומץ מהם קראו בו, ומספר קטן עוד יותר קראו את הטקסט שהתלווה לתערוכה בגלריה גורדון ואחוז מזערי מהם, אם בכלל, יבינו למה באמת התכוונתי ובעצם, מה זה משנה בכלל?"

אז מה נשאר מכל זה, מכל המאמץ הגדול שלך?
"כמעט כלום, אבל זה בדיוק מה שנשאר מכל האוסף ומכל עבודת האספנות - כמעט כלום. אתה בא, מקדיש את כל חייך לאיזושהי מטרה ולא נשאר מזה שום דבר. אתה מפיל תיק כבד על היורשים שלך, שילכו וימכרו את העבודות. כל מה שיש, זה ליהנות מהדרך וכמו כל הנאה בחיים, יש לה מחיר. עכשיו אני יודע שהמחיר הזה גבוה מאוד, גבוה מדי בשבילי".

"יש אמנים צעירים שחושבים, משום מה, שאם הם יצטרפו לאוסף שלי זה יעזור להם להתקדם בעולם האמנות, לכן הם מציעים לי שאקח ציורים שלהם בחינם, או במחירים מגוחכים. אבל אני צריך לראות הרבה עבודות של אמן, לא רק יצירה אחת, כדי לגבש עליו דעה. לכן, בניגוד למה שהרבה אספנים אומרים, אני לא מנסה 'לגלות' אמנים, אני מעדיף להתחבר אליהם רק כשהם כבר בשלים וכשהם מתאימים לקו המחשבה שלי. העניין הוא שאני כבר בן יותר מ-70 ועכשיו אין לי כבר עוד 20 שנים לראות מה יהיה עם האמנים הצעירים האלה".

מה זה אומר?
"שהגיע זמני ללכת. אם חוסר הכסף לא שכנע אותי להיגמל, אולי הגיל שלי יעשה את זה".

אתה באמת רוצה להפסיק?
"במשך שנות האספנות שלי ניסיתי לא פעם להיגמל - וזה לא הלך. ניסיתי לא לקנות בכלל, בבת אחת, ולא הצלחתי. אחר כך אמרתי שאקנה רק עבודות של אמנים שכבר נמצאים באוסף שלי. פעם החלטתי להפסיק לאסוף אחרי 20 שנות אספנות ובפעם הבאה אחרי 30 שנים. במלחמת המפרץ, למשל, עברנו דירה והחלטתי להשאיר את האוסף בדירה השינה. הדירות של הבית החדש נשארו ריקים, לבנים  ומזוויעים. הייתי גאה שהצלחתי סוף-סוף להוכיח לעצמי שאני מסוגל. ואז, לאט-לאט, העברתי מהדירה הישנה רק תמונה אחת ועוד אחת ואז עוד כמה תמונות שחזרו מתערוכה. ובכל פעם תליתי עוד תמונה אחת ואז רק עוד תמונה אחת, עד שפתאום כל האוסף חזר אלי ואז כבר לא הייתי כל כך גאה במעשיי".

זה נשמע כאילו די סבלת.
"דווקא די נהניתי, אבל תמיד היה חסר לי כסף וזה תמיד היה על חשבון אלף דברים אחרים שצריך לוותר עליהם".

על מה מוותרים?
"על הכל. בשבילי האספנות זה מום. אני לא גאה בזה, כי בעיני אני לא יותר טוב מכל אדם מכור אחר והתוצאות הן אותן התוצאות. תמיד יש מי שנפגע, גם אתה וגם אנשים קרובים אליך, ושיפסיקו לבלבל לי את המוח ולהגיד שזה למטרה טובה. בולשיט".

אביבה אורי

איך אשתך מתייחסת למום הזה שלך?
"יש לנו ויכוח שנמשך הרבה זמן. היא חושבת שאני אובססיווי ואני אומר לה שאני לא כזה משום שאני בררן. אני לא קונה כל דבר שמוצא חן בעיני, אני קונה רק דברים שמתחברים אחד לשני ולשלישי. אני אקנה עבודה רק אם יש לי סיבה טובה מאוד לקנות אותה. הבעיה היא שאני תמיד מצליח למצוא סיבות טובות. אני אשף במציאת סיבות".

מה יקרה אם תמכור כמה עבודות?
"אני לא יכול למכור, משום שהעבודות קשורות אחת לשנייה וזה כמו מגדל, ברגע שאתה מוציא לבנה אחת – הכל מתמוטט. מבחינתי תמונה חסרה זה כמו פצע פתוח שלא יכול להגליד".

ומה עם עבודה שכבר לא מוצאת חן בעיניך ושיכולה, אולי, להאיר את חייו של אדם אחר?
"לא, אני אשמור אותה, כי אז יתחילו להגיד 'בנו מוכר'".

נו, אז יגידו.
"לא נעים לי. אם מישהו באמת מתעקש לקנות תמונה מהאוסף וזה יעזור לאמן שלי להתקדם – כלכלית או מקצועית – אז לא אעצור אותו. שימכור באיזה מחיר שהוא רוצה ופשוט ייתן לי עבודה אחרת. אני לא מתכוון להרוויח מזה כסף".

אז איך מפסיקים?
"צריך להיות חזק ופשוט להפסיק. לא צריך למות כדי להפסיק, אפשר גם קצת לפני. בכל מקרה, גם אם כל האוסף יעבור מחר למוזיאון ויישאר שם הרבה שנים, הוא לא יישאר שם לנצח. בשבילי הנצח זה הרגע הזה, שבו אנחנו יושבים ומדברים, מקסימום עוד דור, אבל ברגע שאתה הולך – הנצח הולך אתך".

ונניח שאני מאמין לך שאתה באמת רוצה להפסיק, מה התוכניות ליום שאחרי?
"החלום שלי תמיד היה לקבל לידיי חלל תצוגה, בגלריה גדולה או במוזיאון כלשהו, שבו אוכל לאצור תערוכות מתחלפות, אבל זה אף פעם לא הסתדר. לכן, אני מפנטז עכשיו על הקמת גלריה וירטואלית באינטרנט, שבה אוכל להציג אמני עבר שנשכחו, אמנים חדשים שלא מקבלים מספיק חשיפה ואמנים מבוססים ומוכרים, שאותם אני רוצה להציג מזוויות אחרות, מפתיעות.

"הבעיה היא שהבן שלי, שמבין בדברים כאלה, אומר לי שזה רעיון רע מאוד, שאין לי מספיק כסף לתחזק פרויקט כזה. הוא החליט שזה יירד מעל הפרק, אבל אותי לא מייאשים כל כך מהר. אני בטוח שיום יבוא ואני אגשים גם את החלום הזה. יש לי עדיין המון רעיונות לדברים חדשים ואני מתווכח עם עצמי איזה מהם להתחיל בזמן שעוד נותר לי. עוד נראה מי מהם ינצח".