יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

בחור דיגיטלי בעולם דיגיטלי

ריאן טרקרטין הוא אמן יציר זמנו, אבל הוא גם אמן שיוצר את זמנו מחדש. טרקרטין (בן 29, אמריקאי יליד טקסס, שפועל בניו אורלינס, בלוס אנג'לס ובמיאמי) הוא בחור דיגיטלי בעולם דיגיטלי, שמיהר לאמץ את תרבות הרשת לתוך האמנות שלו. לצד עבודות ציור, פיסול ומיצג שגרתיות (לפחות במובן הדיסציפליני שלהן), טרקרטין משתמש בחומרים אינטרנטיים כמו חלקים של פאזל גדול שהוא מרכיב ומפרק בהתאם לגחמותיו ושיגיונותיו.

טרקרטין יוצר סרטי וידאו מוטרפים שאותם הוא מעלה בערוץ שלו ביו-טיוב ויוצר גם קולאז'ים וירטואליים שמשלבים בין אייקונים של חברות מסחריות לתצלומי פפראצי של מפורסמים, בין פריטים של בתי אופנה אקסקלוסיביים לגראפים כלכליים, ובין תמונות מרשתות חברתיות למוצרים מקטלוגים רפואיים. הכל הולך, אם זה משרת את החזון שלו.


בין המיזמים שבהם טרקרטין מעורב ניתן לציין במיוחד את River of the Net, שיתוף הפעולה שלו עם דיוויד קארפ, מייסד שירות השיתוף האינטרנטי tumblr. הצמד החד-פעמי הזה קיבץ זרם בלתי פוסק של קטעי וידאו קצרצרים (10 שניות), שתיעדו רגעים קטנים וקטנים עוד יותר במקומות שונים בעולם, שיוצרים יחד נרטיב נוירוטי בעזרת הכותרות שנלוות אליהם.

טרקרטין, שמעיד על עצמו שהוא אינו יודע לתכנת ושהוא מוציא את כל כספו על הסרטים הניסיוניים שלו, הוא אמנם יוצר פרוע, אבל גם אמן חושב ושיטתי. בראיונות שהעניק בעבר לכתבי עת ואתרים שעוסקים באמנות (כמו הראיון הזה ל-artfagcity) הוא חשף בניתוח פנימי כן ומעמיק את נקודת המבט שלו על אמנות, על מקורות ההשראה שלו, על עולמו הפנימי ועל החברה שבה הוא פועל.


לא קל לאהוב את העבודות של טרקרטין – הן גסות, מקושקשות, אגרסיביות, כמעט פוצעות את העין שמתבוננת בהן - אבל קשה שלא להתפעל מהן, במיוחד אחרי שמתוודעים לתהליך המחשבתי שקדם ליצירתן.

את המפה הברורה ביותר אל תוך ראשו הקדחתני של טרקרטין ניתן למצוא באתר dis, שהציג את כל מקורות ההשפעה והרעיונות שמהם רקח האמן את כפולת העמודים המרהיבה והמטרידה שלו במגזין האופנה/אמנות W.


הכתבה ב-dis, עוברת אחרי כל מרכיב בתצלומי האופנה המטורללים של טרקרטין, מגלה מהיכן הוא נלקח ובעיקר מדוע. טרקרטין יודע מה הוא רוצה. הוא מחפש, למשל, קווי שיזוף מוגזמים והגה של מכונית פאר כדי לבנות מהם, בנפרד, פנים של דוגמן ובטן של דוגמנית, שאליהם הוא יוסיף לוגו של חברה מסחרית וקעקוע של אסיר מסוכן כדי להראות עד כמה תרבות הצריכה בחברה שלנו היא מוגזמת ומופרכת.

הכתבה מציעה לנו הצצה מסקרנת אל "מחברת הרעיונות" של טרקרטין, נושא שבו The Vagabundas מגלות עניין מיוחד לאחרונה, לקראת תערוכה בשם Sketchbook, שאותה אנחנו אוצרות בימים אלה ושתעלה בחודש הבא (פרטים בקרוב).

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

Last Days



TEAM LAB.NET/INOKO Toshiyuki, SUZUKI Yohei & HEARTBOMB

המוזיקה היא של שיניצ'י אוסאווה (Shinichi Osawa), די-ג'י ומפיק מוזיקלי יפני מצליח, שמרקיד המונים מסביב לעולם עם באסים אינטליגנטיים, משפטים מוזיקליים מלוטשים והרבה מאוד קצב ואנרגיה. במקרה הזה, עם זאת, המוזיקה חשובה לנו מעט פחות. היא נמצאת שם, זה בטוח, מסתובבת סביב האוזן, מקפיצה את הרגליים ומסחררת את הראש, אבל אותנו מעניינות התמונות המתחלפות, שהכניסו אותנו למצב של היפנוזה מודעת, של טריפ סחי לגמרי אל תוך חזיונות של זרים, שנמשך שש דקות ו-22 שניות מענגות.

תחילה אלה רק צורות אבסטרקטיות, כמו כתמי דיו שמתפשטים בתוך נוזל שקוף, או כתמי רורשך שמתכנסים אל תוך עצמם. אחר כך, כשהקצב מצטרף לריף הגיטרה הצורמני, הכתמים מתחילים לנוע בקדחתנות, כמו כספית גמישה, בדילוגים. הם מתנפצים אל תוך עצמם, נשברים ומתחברים מחדש, לקראת הזינוק הבא.

זה היה יכול להימשך כך לנצח, או לפחות עד סוף השיר (מה שיגיע קודם), אבל אז, נוספים אל הכתמים השחורים פרפרים עדינים, שנוחתים על ענפיו הדקיקים של עץ דובדבן בפריחה ולאחר מכן דגי זהב צבעוניים שנעים בזרם בינות לכתמים השחורים. האביב היפאני, במלוא הדרו האיקונוגראפי, משתלט על הקליפ של אוסאווה. אחר כך גם יגיע תורו של הקיץ ושל הארנבות (המקפצות, כמובן) והצפרדעים (חמושות בגיטרות ובתופים, למרבה ההפתעה) שמייצגות אותו. מאוחר יותר, על פי הסדר שמכתיבות עונות השנה, עלים חומים ויבשים ינשרו מהעצים, אנפות אצילות ינסקו לשמיים ופתיתי שלג צחורים יסתחררו אל האדמה, עד שיגיע שוב תורה של פריחת האביב.

הסרטון החסכני הזה שואב את הצופה לתוכו באמצעים אמנותיים פשוטים למדי (בעיקר על ידי אלמנטים של חזרה: מוזיקה רפטטיבית שמתפתחת לאט, צבעוניות מונוכרומטית, תנועה קבועה) שתורמים גם לתמה המרכזית שלו: גלגל השנה. השימוש בדימויים ובסגנון ציור יפאני במובהק, הופכים את הקליפ ליצירה בעלת זהות ברורה, כזאת שנולדה במקום ספציפי, עם מורשת ומסורת, לפני שנהפכה לנחלת הכלל, בחלל חסר הגבולות של הרשת.


יום שבת, 18 בדצמבר 2010

שירים למגירה


The Vagabundas חזרו מברלין עם קור בגב ושיר בלב ואחרי שחיסלו קוטג' וחומוס (בשתי נסיבות שונות, כמובן) ונזכרו למה בעצם הן התגעגעו כאן, הן הגיעו למסקנה שנכון לעכשיו, בירת גרמניה, אבן שואבת לטירוף נוראי לאורך ההיסטוריה, נראית כמו המקום השפוי ביותר בעולם לחיות, ליצור ולצרוך בו. דיור במחירים מסובסדים, תרבות בעלות סבירה, אוכל בינלאומי נגיש וטעים ואופנה נהדרת במחירי סוף עונה כמעט כל השנה.


באווירה הזאת, קל מאוד להתלהב מחללי תצוגה של אמנות ושל עיצוב שבהם אפשר ממש לקנות מוצרים ויצירות שמוצעים למכירה ולא רק להסתכל עליהם בעיניים כלות ובארנק פוסט-טראומטי.

Entwurf-Direkt הוא חלל שכזה שנוסד בברלין לפני כמה שנים כזירה ורסטילית לאירועים תרבותיים שונים. כיום הוא משמש כסטודיו לציור ופיסול, כגלריה שבה מוצגות תערוכות מתחלפות וגם כחנות שבה נמכרים רהיטים מעוצבים וייחודיים. למעשה, מדובר בבית של אמנות ועיצוב.


מכל הערבוביה הצבעונית שניתן למצוא ב-Entwurf-Direkt, התאהבנו במיוחד ברהיטים המיוחדים של פר שומן (Per Shumuann), המקים והבעלים של המוסד השמח הזה, שפועם בלב שכונת קרויצברג האנרגטית. שומן מספר שחפצים ישנים, זרוקים או משומשים תמיד ריתקו אותו, במיוחד מגירות ישנות, שהן הסטייה החביבה ביותר שלו. שומן אומר שמגירות הן "המשרת האילם שעוזר לנו בחיי היום-יום", זה ששומר את הסודות השונים והמשונים שלנו ואת כל הדברים הקטנים, שאנחנו בדרך ממש לא צריכים, עד שאנחנו פשוט לא יכולים להסתדר בלעדיהם.

שומן ו-Entwurf-direkt שואפים להחיות מחדש את היופי של המגירות האלו, של החיים שהן חיו פעם, באופן מרענן ופשוט כאחד. המגירות מספרות סיפור שונה וכמעט תמיד יש להן מום יוצא דופן או מוזרות חביבה. הן לועגות לתפיסות עיצוביות מקובלות וחורצות לשון מלבנית מול האסתטיקה המרובעת של רהיטים בנאליים בייצור המוני.


המגירות המשעשעות של Entwurf-direkt הן כנראה האופציה השפויה ביותר להסתיר בהן את הטירוף שמקיף אותנו.


יום שבת, 4 בדצמבר 2010

הפרטים הקטנים

המדור  "הפרטים הקטנים" (שאלון על הדברים השוליים והחשובים בחיים וביצירה) חוזר עם האמן מתן בן טולילה, בן 32, בוגר התואר הראשון והשני לאמנות בבצלאל.
עבודותיו של מתן גרמו לנו לשקוע במציאות אחרת, במגוון של צבעים ועומק שאפשרו לנו לדמיין שאנחנו משוטטות לרגע בעולם רחוק, רגוע, אבל גם קצת אפל ומפחיד ותמיד ייצרי ומרגש. יצאנו אתן למסע, בדיוק כמו שאנחנו אוהבות. כשחזרנו, רצינו לשמוע עוד על הפרטים הקטנים שמאחוריהן.


ללא כותרת, 115*145 ס"מ, 2010

בסטודיו – קפה או ויסקי? מוזיקה רועשת או שקט מוחלט? אינטרנט מהיר או ניתוק מוחלט?
קפה- בנוק-אאוט. מוזיקה - כמה שיותר ומכל הסוגים והצבעים. אינטרנט אין בסטודיו עקב התמכרות קשה לוואלה ספורט.
על איזה צבע היית מוותר אם היית צריך?
אפרסק. מיותר לגמרי.



בית המטיילים 2, 140*110 ס"מ, 2010


הריח האהוב עליך?
הריח של הילדים שלי.
מה הדבר האחרון שקנית?
קובה-מטפוניה (קובה סלק), בשביל המרק של ערב שבת.




בית המטיילים, 95*120 ס"מ, 2009


האם יש לך בעל חיים ומה שמו?
אין. בילדותי היה לי כלב חביב ושמו בובי, אך שם התחיל ונגמר הרומן שלי עם חיות.
איזה ריח גורם לך לחשוב על הבית?
ריח של עוגת תפוחים חמימה.




גדר מספר 2, 198*144 ס"מ, 2010

מה ההרגל הכי מגונה שלך?
לא שוטף כוסות קפה, מזל שאיילה שותפתי לסטודיו דואגת לזה מפעם לפעם.
מה היא העבודה הראשונה שמכרת? למי? מה עשית עם הכסף?
ציור שנקרא "מקהלה" (2006) מתערוכת הסיום של התואר הראשון, שנמכר לאספן. לא זוכר מה עשיתי עם הכסף אבל זוכר הרגשה של בלבול בין גאווה ובושה.





בקתה מספר 1, 145*115 ס"מ, 2010



מהי השאלה הכי מטופשת שנשאלת בנוגע לאמנות שלך?
לא זוכר שאלה מטופשת שנשאלתי בקשר לאמנות שלי. כמעט תמיד נעים לי שמישהו מתייחס ברצינות ובקשב לציורים.
מה הדבר הכי מרושע שמישהו כתב או אמר עלייך? האם זה נכון?
כשלמדתי בבצלאל התנהלה שיחה בין המורים במהלך ביקורת על תערוכה שלי, שמהותה היתה הטלת ספק בנוגע לעצם הדחיפות והתשוקה שלי לצייר. נפגעתי עד עמקי נשמתי, אך במבט לאחור היה צדק מסוים בדבריהם באותה תקופה.




פרח אדום, 30*40 ס"מ, 2010


מה היית מזמין לארוחתך האחרונה?
מתוקים מכל הסוגים.
בחברת מי היית רוצה לסעוד את ארוחתך האחרונה?
אשתי ושני ילדיי. קיטש כמו שזה נשמע.



פרח צהוב, 30*40 ס"מ, 2010


מי האמנים האהובים עליך?
הירושיגה (צייר יפני מהמאה ה-19), ניאו ראוך, פיטר דויג.
באיזו תערוכה מעניינת ביקרת לאחרונה?
לפני שלושה ימים ביקרתי במוזיאון אשדוד, בתערוכה המשותפת של הציירות חן שיש ולאה ניקל, שווה ומומלץ בחום.
על מה אתה עובד עכשיו?
ציורים ממושכים ובהם נופים שמעמתים טבע יפה ומרוחק עם חסימות שונות, לרוב בדמות גדרות גבוהות ועדינות.


מתן בן טולילה מציג בימים אלו בתערוכה קבוצתית של בוגרי בצלאל - "אשר עשה בצלאל" בגלריה העירונית כפר סבא, רח' גאולה 12, כפר סבא, עד ה-23 בדצמבר.