ליאת אלבלינג, תערוכת יחיד

ליאת אלבלינג - תערוכת יחיד - מאי 2011 - זוכת פרס קונסטנטינר מטעם מוזיאון תל-אביב. אוצרת: מרב זקס

תערוכת היחיד של ליאת אלבלינג ב"אלמנטו" מציעה מבט מקיף וראשון מסוגו על גוף עבודותיה של היוצרת המבטיחה והמקיימת, שהצליחה תוך זמן קצר מאז סיום לימודיה בבית ספר לאמנות מנשר להפוך לאחת הדמויות המסקרנות בשדה האמנות הצעיר והעכשווי בישראל.

הצעד הראשון בתהליך היצירה של אלבלינג הוא כמעט תמיד הצילום, אך לקרוא לעבודותיה "תצלומים" יהיה עניין חסר מעוף, בדיוק כמו לכנות מסע ארוך בשם "טיול". במרכז יצירותיה עומדים בדרך כלל דימויים ייחודיים וחד-פעמיים, לעתים גם בלתי-אפשריים, שנובעים מהסדר הטבעי של הדברים, אך גם שואפים לחולל בו מהפיכה. אלבלינג מקימה מבנים ארכיטקטוניים פגומים וחסרים או מורכבים יתר על המידה, פורשת נופים שפורקו והורכבו מחדש ומציגה סיטואציות אנושיות, מוכרות לכאורה, באופן שגורם לצופה לפקפק בהנחות היסוד הקודמות שלו. 

התצלומים של אלבלינג משמשים, אם כך, כחומר שממנו היא מפסלת בעזרת הפטיש והאזמל הדיגיטליים שלה יצירה חדשה. היא מוחקת פרטים מסוימים מהתצלומים המקוריים, שותלת בהם פרטים חדשים ומשנה את הפרספקטיבה או את התפקוד של אחרים, עד שהיא משיגה מעשה שבכה של דמיון וחומר, בעל איכויות צורניות מזמינות ומפתות מאוד.

בסדרת העבודות "Bubble & Squeak", למשל, אלבלינג צילמה את עצמה מחובקת ומחויכת עם גברים מבוגרים בסיטואציה זוגית/משפחתית על רקע נופים שנשתלו ונערכו. האם אחד מן הגברים האלו הוא אביה? האם אלו המאהבים שלה? או שמא רק עדים מזדמנים לכמיהה שלה לקרבה? הסדרה מעלה שאלות על מגע, אינטימיות ואבהות, תוך שימוש בהומור עצמי ובקריצה מודעת לעצמה, שמרחפים מעל הסוגיות העמוקות והאפלות שרוחשות מאחורי החיוכים הרחבים והפוטוגניים. הסדרה הבאה שלה, "Come & Go", נטלה את צילומי הנוף שעמדו ברקע של התצלומים המשפחתיים המפוברקים והפכה אותם לנושא המרכזי שלה. 

בסדרה "Untitled", אלבלינג מציגה מבנים שעברו תהליכי עיבוד, הסרה, הוספה והרכבה, ושנראים כמנותקים מסביבתם הטבעית, כמעט כמו מודלים ממוחשבים. מכאן עולה השאלה האם בית בלי חלונות או אפילו דלת כניסה עדיין יכול להיחשב לבית? הסדרה בודקת את הפונקציונליות של הסביבה הארכיטקטונית החדשה בישראל, שבה בתי מידות גדולים כופים על המרחב אסתטיקה אנטיפטית ובדלנית ומעמידה מראה בפני אלה שרואים בסביבה שמקיפה אותם מטרד ולא הזדמנות, ולכן מעדיפים להתכנס בתוך עצמם, בביטחון האטום של קברי הפרעונים החיים.

בסדרה "(A) part" משכללת אלבלינג את האפשרויות האמנותיות שהמניפולציות הדיגיטליות טומנות בחובן ויוצרת אשליה של אובייקטים פיסוליים באופן ישיר ומודגש. לשם כך היא נעזרת בניסיון הרב שלה כצלמת קטלוגים של מוצרי צריכה שונים ומנסחת אמירה אמנותית וחברתית על הסטריליות העיצובית הקרה שמתקננת את החפצים ואת האנשים שמקיפים אותנו, כולל את דמותה שלה עצמה.

נדמה שאלבלינג מגישה ביצירותיה הוראות הפעלה לאדם שמבקש להשתמש בחיים המודרניים. היא תובעת ממנו להקדיש מבט שני ושלישי למציאות שמקיפה אותו – לחפצים שבהם הוא משתמש, למבנים שבהם הוא מתגורר ולאנשים שאותם הוא פוגש – על מנת לגרום לו לראות אותה כמו בפעם הראשונה.