אמנות בזבל

הפעם, The Vagabundas ממליצות על אתר אינטרנט: "Last Expo", גלריה מקוונת שמשמשת כחלל תצוגה אחרון וסופי בהחלט בעבור עבודות אמנות שהושלכו לפחי אשפה ברחבי העולם. האתר מציע לגולשים להפוך לאוצרים-שותפים וללכוד במצלמות שלהם ציורים, תצלומים או פסלים שהושלכו לרחוב על מנת להעלות אותם לגלריה.

Untitled, artist unknown, 2011, Amsterdam

יש משהו נוגע ללב בבדידות המוחלטת של העבודות הזנוחות. מישהו השקיע בהן שעות וימים של מחשבה, מסירות וכישרון, וכעת הן מארחות חברה לפחיות שתייה ריקות, לתבניות ביצים מקומטות ולשקיות ניילון קרועות. לכן האקט הגואל הזה של האתר ריגש אותנו כל כך. המסר שהוא נושא בצניעות רבה הוא שהתרבות היא לא חסרת ערך, גם אם אין מי שישלם תמורתה כסף ושהיופי הוא לא חסר משמעות, גם אם הוא בסך הכל בר-חלוף.

Untitled, Artist unknown, 2010, Frankfurt

את האמת צריך להגיד: העבודות שמוצגות בגלריה כעת רחוקות מלהרשים מבחינה אמנותית. ניתן למצוא שם כמה ציורי נוף גנריים, דיוקנאות חובבניים (כולל פורטרט של הנוכל הפיננסי ברני מיידוף, שהוצג מעל פח אשפה בניו יורק) וציור ילדותי אחד, אבל המיזם נמצא בתחילת דרכו וסביר להניח שעם הזמן יתווספו אליו יצירות מרשימות ומסקרנות יותר - אולי גם בעזרת המבט הבוחן שלכם, שיאתר יצירות אמנות בערימות אשפה ויחלץ אותן מגורלן העצוב.

אוסקר בוני - יריות במוזיאון

מי שמבקר בימים אלה בבואנוס איירס יכול לקפוץ ל"מרכז לתרבות רקולטה" (Centro Cultural Recoleta) כדי לראות תערוכה שסוקרת את הדרך שבה השתקפה ההיסטוריה של ארגנטינה בשנים 2010-1848 בעדשת המצלמה. בין כל התצלומים המרשימים בתערוכה בולטת במיוחד עבודה של האמן הארגנטינאי אוסקר בוני (Oscar Bony): גבר בחליפה שחורה שרוע על גרם מדרגות לבן. עיניו פעורות לרווחה, ידו פשוטה קדימה בתנוחה נואשת, פיו קפוא בצעקה אילמת. הוא מת. מישהו ירה בו והראיות לפשע נמצאות בעבודה עצמה: שש יריות אקדח בקוטר 9 מילימטר שניפצו את הזכוכית שממסגרת את התצלום.

Criminal, 1998

בוני (1941-2002), התחיל את דרכו האמנות כצייר בעיר הולדתו פוסדאס, אך כשעבר לבואנוס איירס כדי ללמוד אמנות הוא הוסיף לארסנל היצירתי שלו אלמנטים חדשים של פיסול, מיצג ומיצב. אחת העבודות הידועות ביותר שלו, מ-1968, היתה "המשפחה העובדת" (La Familia Obrera) – פסל חי של משפחה ארגנטינית ממוצעת ממעמד הפועלים, שזכה לתהודה בינלאומית רחבה והפך את בוני לכוכב.

La Familia Obrera, 1968

בשנות הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה של שנות ה-70 בוני (כמו רבים מחבריו האמנים שכונו "המורדים הצעירים") חדל ליצור אמנות ועבד כצלם מסחרי. "משנוכחנו לדעת שאיננו יכולים לשנות את החברה באמצעות האמנות שלנו, החלטנו להתאבד. כלומר, להפסיק ליצור", הוא הסביר שנים רבות לאחר מכן את החלטתו.

בוני יצא לגלות באירופה (הוא חי ופעל במילאנו, איטליה) ועם שובו לארגנטינה הדמוקרטית, בשלהי שנות ה-80, החל להציג סדרות של פורטרטים-עצמיים (כנער צעיר וכגבר מבוגר), שבהם ירה באקדחו. הוא קרא לעבודותיו "הוצאות להורג והתאבדויות" ונדמה שההקשרים הפוליטיים-תרבותיים שלהן מדברים בעד עצמם, ללא צורך במלים מיותרות.

בוני הלך לעולמו ב-2002, בבואנוס איירס ולאחר מותו זכה לתערוכה רטרוספקטיבית גדולה במוזיאון לאמנות לטינו-אמריקאית בבואנוס איירס (MALBA), שזכתה לשם ההולם "אוסקר בוני – הקוסם".

El Mago, 1998

Supernormal Stimulus

תערוכת היחיד של יובל בראל Supernormal Stimulus

הקונטיינר בנמל יפו - עד ה-9 באפריל

אוצרת: מרב זקס

Exit through the gift shop

The Vagabundas ממליצות לראשונה על סרט: Exit through the gift shop. מדובר בסרטו התיעודי של אמן הרחוב הבריטי Banksy, שיצא ב-2010 והיה מועמד לפרס האוסקר האחרון.

לכאורה, הסרט היה אמור לעסוק בסיפורה של אמנות הרחוב בשנים האחרונות, אך במקום זאת, Banksy בוחר להביא את סיפורו של טיירי גואטה, צרפתי-יהודי שמנמן וסימפטי שמתגורר בלוס אנג'לס ומתפרנס בכבוד ממכירת בגדי וינטאג' במחירים מופקעים. בשלב מסוים בחייו, גואטה מתחיל לתעד את פעילותו המחתרתית של אמן הרחוב הצרפתי Invader ולאחר מכן הוא עוסק באובססיביות בתיעוד הפעילות של אמני רחוב נוספים ברחבי העולם.

הלווייתן הלבן של גואטה הוא כמובן Banksy, אמן הרחוב הידוע והאניגמטי מכולם. גואטה מחפש אותו כדי לצרף אותו ליצירת המופת הדוקומנטרית שלו, שלא תהיה שלמה בלעדיו (אך כנראה שגם אתו). בסופו של דבר גורלותיהם מצטלבים ולאחר מכן גם מתחלפים, כאשר Banksy נוטל לידיו את מלאכת עשיית הסרט וגואטה מנסה להמציא את עצמו מחדש כאמן רחוב מצליח.

מובן שלצד סיפורו האישי המסקרן של גואטה, שאולי ידוע יותר בשמו האמנותי Mr. Brainwash, הסרט המשעשע והחכם הזה עוסק בעיקר בתפקידה של אמנות הרחוב במציאות החדשה שבה האמנים המחתרתיים מחובקים על ידי הממסד, מוצגים בגלריות ובמוזיאונים ומגלגלים מיליוני דולרים. האם האמנות הזאת עדיין יכולה להיחשב לאותנטית וחתרנית? האם הכסף נוטל ממנה את עוקצה? האם המיינסטרים האמנותי מנצל את החדשנות התמימה של אמני הרחוב, או שמא דווקא האמנים הם אלה שמנצלים את הנאיביות הפותה של סוחרי האמנות?

לא בטוח שלכל השאלות האלה יש תשובה ברורה בסרט, אבל בטוח שכל חובב אמנות עכשווית חייב לשאול את עצמו אותן, וגם לצפות בסרט.