Rego on the beach

The Vagabundas חזרו לא מזמן מטיול בפורטוגל והביאו אתן במזוודה, לצד יין ירוק-לבן חד כמו זכוכית שבורה וכמה פריטי לבוש במחירי סוף-עונה, גם זיכרונות מביקור מעניין מאוד ב"בית הוורוד" בעיירת החוף המקסימה קשקייש (Cascais). המבנה הוורוד ויוצא הדופן הזה מוקדש לעבודותיה של אחת הציירות המפורסמות ביותר בפורטוגל – פאולה רגו (Paula Rego). המוזיאון, שנקרא Casa das Historias (בית הסיפורים) חשף אותנו לעבודותיה המדהימות של רגו וגם לארכיטקטורה המעניינת של האדריכל הפורטוגלי אדוארדו סוטו מורה
(Eduardo Souto Moura), שתכנן את המוזיאון.

רגו (ליסבון, 1935) חיה בפורטוגל עד 1976, אולם את מרבית חייה העבירה באנגליה, שם למדה ושם הכירה את בעלה – הצייר ויקטור וילינג (Victor Willing). בבית הסיפורים בקשקייש מוצגות עבודות קבועות ומתחלפות שלה וגם תערוכות מתחלפות של אמנים אחרים. הביקור בו מציע מבטים משתנים אל הנושאים המרכזיים של יצירותיה לאורך השנים (רבים מהם עוררו וממשיכים לעורר פולמוס, כמו נושא ההפלות) ואל מגוון הסגנונות שבהם בחרה לצייר.

פעמים רבות הדמויות בעבודותיה של רגו מקבלות מאפיינים חייתיים, ולעתים היא מציירת חיות בעלות מאפיינים אנושיים. אחת הסדרות המפורסמות ביותר שלה – "אשה כלב" (משנות ה-90) - מתארת דמות נשית שעומדת על ארבע, מייללת לירח ומתנהגת כמו כלבה. סדרה זו, אגב, שימשה השראה למחזור השירים "הכלבתא" מתוך הספר "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" של המשוררת הישראלית  חווה פנחס-כהן. 

הנשים תופסות מקום מרכזי ביצירתה של רגו. היא מציירת אותן חושניות, בעלות קימורים, לעתים מעוותות מכאב או מצער. לנו היה נדמה שהעבודות שלה הזמינו אותנו, הצופה, להשלים ולדמיין את הסיפור העומד מאחוריהן, לנסות ולהבין מה מניע אותן.

פריטי לבוש מסוגים שונים תופסים גם הם מקום חשוב בעבודתה של רגו ומסייעים לה לטוות סיפור באופן ויזואלי. בעבר היא סיפרה עד כמה הגלימות שאותן נהגה ללבוש בתור ילדה בפורטוגל השפיעו על האופן שבו היא מציירת רבות מהדמויות ביצירותיה. על כך היא אמרה:

 "clothes enclose the body and tighten it and give you a feeling of wholeness. You are contained 

inside your clothes. So I put them in the pictures".

Untitled

כל הדמויות הראשיות של עולם האמנות נמצאות כאן: האמן המיוסר, שמשוכנע שהעולם מתנכל לו, אספן האמנות תאב הבצע וחסר המושג, הגלריסטית השאפתנית שמנסה לנווט בין מסחריות לאוונגרדיות אמנותית ועל הדרך ממליכה מלכים חדשים ומחרבת חלומות, אמן-העל שכלל לא נוגע ביצירותיו ומעסיק צוות של בעלי מלאכה שיוצרים במקומו.

מקומו של אף אחד לא נפקד: השרלטנים, אומרי ההן, החולמים, הבוהים ללא תכלית, המלקקים בפנים, הולכי הרכיל מאחורי הגב, הקניינים הגדולים, מעמידי הפנים, מטיפי המוסר, מחפשי הדרך האבודים, הספקולנטים זוללי הנבלות.

"Untitled" (2009, במאי: ג'ונתן פרקר) מציג בצורה מפוכחת, לעתים צינית וארסית אך תמיד משעשעת, את אחורי הקלעים של עולם האמנות. גיבור הסרט הוא אדריאן ג'ייקובס, "אמן סאונד" על סף הייאוש, שדרכו מצטלבת בדרכה של מדלין גריי, בעלת גלריה, שמוכרת בין השאר את יצירותיו של אחיו הצייר. הרחובות המסוגננים של שכונת צ'לסי הניו-יורקית מהווים את התפאורה למערכת היחסים המהוססת שלהם, שתחשוף את היצרים, את הצביעות ובעיקר את הגיחוך של סצנת האמנות במנהטן, שאותם ניתן לתרגם באופן חופשי גם לסצנה הקטנה, אך המגוחכת לא פחות, של תל אביב.

המלך ב-Untitled הוא לא רק עירום, אלא גם מזיע, מגמגם, לא-מגולח ועל סף התמוטטות עצבים. יש רגעים בסרט שנראים במבט ראשון מוגזמים, מופרכים, בלתי-אפשריים, אבל מי שמכיר ולו מעט את עולם האמנות יוכל להיזכר בקלות בכמה וכמה רגעים מוגזמים, מופרכים ובלתי-אפשריים שלהם הוא היה עד במציאות, שגם במקרה של "Untitled" עדיין עולה על כל דמיון.