השבוע (ביום חמישי, 6.12) ייפתח בעיר מיאמי שבארה"ב ה-art basel miami beach, האח הקטן והצעיר יותר של art basel הוותיק יותר, שנחשב גם בפני עצמו לאחד מירידי האמנות החשובים והגדולים ביותר בעולם. היריד יימשך חמישה ימים (עד ל-9 בחודש) ויוצגו בו עבודות אמנות של כ-2,000 אמנים (חיים ומתים), שמיוצגים על ידי כ-250 גלריות ממדינות שונות (עם נוכחות חזקה במיוחד של גלריות מצפון אמריקה ומאמריקה הלטינית ושל גלריות אירופיות, סיניות וגם מישראל).
היריד הוא שילוב בין לונה פארק של אמנות לזירת מסחר אגרסיבית במניות, שרק במקרה נראות כמו ציור או תצלום. הכסף הוא זה שמדבר במיאמי ובקול רם וגלוי ביותר. כאן הכל נמדד, נספר ונשקל על פי הסכום שמופיע בשורה התחתונה. פשוט ולעניין. אך אין זה אומר שהחשיבות היחידה של היריד הזה היא כלכלית. הכסף הגדול הוא זה שמשמן את גלגלי המערכת האמנותית ולא להיפך, לפחות עד ליום שבו מאזנים כספיים יוצגו לראווה במוזיאונים ובגלריות ועבודות אמנות יעברו מיד ליד במכולת או בסופרמרקט.
עד אז, הנה כמה דימויים נבחרים, גם אם לא בהכרח מייצגים, שלכדו את עינינו מתוך השפע העצום, הכמעט מגונה, שביריד:
Gabriel Acevedo Velarde, Astronautas Peruanos (06)
Katrín Sigurdardóttir, Boiseries (Hôtel de Crillon)
Raimond Chaves & Gilda Mantilla, Carbon Copy Jungle III
Ulrich Wulff THE BLUE ONE, 2012
David Douard, True Vision
Florian Meisenberg, from the series, the voice inside your head is not god
Jerry B. Martin, Piezas y emblemas
Cyprien Gaillard, Geographical Analogies
David Adamo, Untitled
Davide Balula, Buried Painting (Bielefeld)
Evariste Richer, South Face-North Face
Étienne Chambaud, Contre-Dépouille (Undercuts)
Tala Madani, Morris Men
Leigh Ledare, An Invitation, Friday, July 22, 2011
Yehudit Sasportas, Vortex of Separation
Zheng Guogu, The Great Visionary Transformation No. 2
טריי ספיגל (Trey Speegle) לא חושש מצבע. כמעט כל תצלום של האמן האמריקאי הזה (טקסס, 1960) מגלה אותו לבוש בבגדים ססגוניים ובשילובי גוונים נועזים. הגישה הקומית (לעתים אפילו קומיקסית) שלו לאופנה באה לידי ביטוי במידה רבה עוד יותר כאשר בודקים את גוף העבודות שלו: ספיגל ידוע בעיקר בזכות הציורים שלו שמתבססים על חוברות צביעה לילדים, שבהן הצובעים הצעירים מתבקשים למלא את המשטחים הלבנים על פי מקרא מספרי, כשלכל מספר מוצמד צבע משלו (Paint by number).
עם השנים, ספיגל נהפך לאחד האספנים הגדולים ביותר בארצות הברית של חוברות אלה (ברשותו אלפי חוברות), שבהן הוא משתמש כ"מקפצה רעיונית" (כהגדרתו) כדי ליצור את האמנות שלו.
נדמה שהאמירה של ספיגל על עולם האמנות העכשווי ברורה. הוא מדבר בלי מלים על ציורים שנוצרים פשוט על ידי הקפדה על הוראות הפעלה; על עבודות שהתוצאה שלהן צפויה מראש; על יצירות שלכאורה עונות על ההגדרה של "אמנות" - צבע, קו, צורה - אך לא ממלאות שום תפקיד רגשי או שכלתני אחר. בקיצור, על אמנות כפעולה שכל אחד יכול לבצע, אם רק יקפיד על מילוי ההוראות שניתנו לו (החשובה מכל: לא לצאת מהקווים).
ספיגל החל להציג את חוברות הצביעה בגודל המקורי שלהן, אך עם הזמן פיתח ושכלל את תהליך היצירה וכעת הוא מתמקד בעיקר ביצירות בקנה מידה גדול וביצירות פיסוליות, שאלמנטים רבים מהם לקוחים מתוך אוסף החוברות שלו. מובן שהוא חורג מהקווים ומפלטת הצבעים הנתונה מראש ובורא את היצירות מחדש, כרצונו. ספיגל גם שיתף פעולה עם מעצבים וחברות מוכרים מעולם האופנה והעיצוב, כמו סטלה מקרתני, פרד פרי, אנתרופולוג'י וארמור לוקס, שללא ספק חברו אליו בגלל השפה הגראפית העזה והייחודית שלו ובגלל היכולת שלו ליצור דימויים פתוחים וקומוניקטיביים, מבלי לגלוש לקלישאות.
לאחרונה הציג ספיגל את התערוכה "Good luck with that", בגלריית Benrimon contemporary בניו יורק, ומהדימויים שלה ברשת נראה שזאת היתה תערוכה מסקרנת, משעשעת ומלאה בצבע ובהומור. ספיגל משתמש בקיטש לצרכיו ומחביא בתוך אריזה בוהקת של ממתק מסרים עמוקים ורציניים יותר, על תקווה, חופש וחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לצאת מהקווים מלבי לצאת מדעתך.
האמן המקסיקאי גבריאל אורוסקו (Gabriel Orozco) מציג החודש במוזיאון הגוגנהיים הברלינאי שתי עבודות חדשות, שעוסקות באיסוף ובחומר ובדרך שבה איסוף החומרים יוצר יש מהרבה אין.
הראשונה - "Astroturf Constellation" - מציגה מאות חפצים שונים ומשונים שהאמן מצא בין גבעולי הדשא המלאכותי במגרש הכדורגל הניו-יורקי שבו הוא נוהג לשחק (אורוסקו הוא שחקן כדורגל נלהב במיוחד, שאף לוקח חלק בקבוצה שמתחרה בליגת חובבים במקסיקו). בעבודה ניתן לראות חתיכות פלסטיק, פקקים, בדלי סיגריות, חפצי מתכת וגומי ועוד מאות פיסות וקרעים של חומרים שאותם סידר האמן בקבוצות ובתתי-קבוצות על פי הגיון שלעתים נראה ברור ולעתים ברור כנראה רק לו עצמו. צביר החפצים הזה אמנם לא יוצר צורה מובהקת, אך החלוקה הקפדנית שלו והפרישה הכמעט מוגזמת בחלל של החלקיקים הזעירים בהחלט מעניקים לו משמעות חדשה.
כאמור, גם העבודה השנייה המוצגת בתערוכת היחיד של אורוסקו - Sandstars - עוסקת באיסוף של חומר. במקרה זה מדובר בחפצים שנפלטו אל החוף באיסלה ארנה (אי החול) במקסיקו, שמורת טבע מבודדת, שמשמשת כמתחם רבייה ללווייתנים וגם כבית קברות לענקי האוקיאנוס האלה. אורוסקו ביקר באי בעבר, בעת שחילץ מחולות האי שלד של לוויתן ששימש לו כבסיס לעבודה בשם "Mobile Matrix". אורוסקו החליט לחזור אל האי לאחר שגילה שבמרוצת השנים נפלטה אליו פסולת תעשייתית רבה, שזיהמה את חופיו הפראיים.
בעבודה החדשה, אורוסקו מציג - שוב, באופן מסודר, מתודי ומאופק להפליא - את הפסולת מעשה ידי-אדם שאותה אסף מחופי אי החול (בקבוקים, מצופים, נורות וכו'). אל התצוגה של כ-1,200 החפצים מתלווים תצלומים גדולים שבהם ניתן לראות את החפצים כשהם מקוטלגים וממוינים על פי צורה, צבע ושימוש, בסטודיו של האמן.
האם אורוסקו מספר סיפור באמצעות החפצים שאסף? או שמא, דווקא החפצים הם אלה שמספרים את סיפורו של האמן שאוסף אותם? התשובה, במיוחד במקרה הזה, מורכבת ככל הנראה מאלפי פרטים קטנים שמשמעותם נגלית רק כשתמה מלאכת האיסוף שלהם, אם בכלל.
קארן קנור (Karen Knorr), היא צלמת ואמנית רב-תחומית שנולדה בגרמניה, גדלה בפוארטו ריקו וחיה ופועלת בלונדון. לאורך השנים היא מרבה לבדוק באמצעות עבודותיה מפגשים בין-תרבותיים (סביר להניח שבהשראת נתיב חייה חוצה הגבולות והתרבויות) ואת השפעתם על בני האדם שחוים אותם.
בסדרת העבודות האחרונות שלה (India Song), קנור חוקרת ומאתגרת את המורשת ההודית ובאופן מיוחד את הפולקלור של בני הקאסטות העליונות ואת החלוקה הארכיטקטונית והרגשית בין חלל גברי (שנקרא mardana), לחלל נשי (zanana).
קנור הניחה באמצעים דיגיטליים דמויות של חיות בעלות משמעות מיוחד בתרבות ההודית (טיגריס, קוף, פרה, טווס וכו') במרכזם של חדרים מלאי הוד והדר שכמותם ניתן היה למצוא בארמונות הודיים בעבר ושקיימים גם היום בבתי-המידות של עשירי המדינה.
החיות תובעות בעלות על החלל שבו הן נמצאות. הן הופכות אותו לשלהן ומשכיחות את בעליהם המקוריים - בני האדם. נדמה שכל תצלום בסדרה מספר סיפור - משל, אם תרצו - שאותו הצופה צריך להתחיל ולסיים בכוחות עצמו.
המאיירת גבריאלה ברוך, בוגרת המסלול לתקשורת חזותית ב"בצלאל", נבחרה לפני כמה חודשים ל"אמנית העונה" של הפסטיבל המתגלגל "עונת התרבות בירושלים".
במסגרת התפקיד, ברוך יצרה סדרה של עבודות איור עדינות ומלאות קסם שמבקשות לתאר את "ירושלים שלה". העבודות נאספו למעין יומן מסע מצויר, שמודפס ונמכר במסגרת אירועי הפסטיבל.
כעת, אפשר להתרשם ממנו גם בגרסת אנימציה חביבה מאוד (אנימציה: סול רויאל, מוסיקה: אורי אבני ורני דר),, שבהחלט מביאה לידי ביטוי את השפה הוויזואלית המובהקת של ברוך ואת טביעת האצבע הנושאית שלה, גם אם הקשר בין העולם האלגנטי והנאיבי של האיורים לבין ירושלים של מטה לא תמיד ברור כל כך.
בימים אלה, משפחת The Vagabundas מתכננת לעצמה בית חדש. לא מדובר במען וירטואלי חדש לבלוג, אלא בבית של ממש, שעשוי מאבן, בטון, מתכת, זכוכית וחלומות. במהלך החיפושים אחר מקורות השראה לעיצוב הבית מצאנו את העבודות הנהדרות של האמנית האמריקאית הוותיקה ברברה קאסל, שהוצגו ממש לאחרונה בגלריה הניו-יורקית Hirschl&Adler. עבודות אלה של קאסל עוסקות באופן אינטימי ועדין ביחסים בין הבית לחוץ ובמובן מסוים גם ביחסים שבין הבית לאמנות שהוא אוצר בתוכו, והן פתחו בפנינו חלון אל נוף חדש של רעיונות מרגשים, שכנראה לא יעזרו לנו לבחור את הריצוף המתאים לבית החדש, אבל בהחלט הסבו לנו כמה וכמה רגעים של הנאה.
זו ללא ספק שעתן היפה של The Vagabundas - הביקורים השנתיים בתערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות ולעיצוב. השבוע, מלבד הביקור בשנקר, עלינו לרגל גם לתערוכה המרתקת, המקיפה והמומלצת של בצלאל בירושלים. ברוח הקיץ הדביק והמעייף שעובר על כולנו, החלטנו ללכת הפעם על פוסט קליל ואוורירי במיוחד, שמציג את הדימויים של נבחרי הבלוג מהמחלקות השונות בבצלאל, ללא פרשנויות כבדות, או הסברים מתישים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg){kind=link}