מצב צבירה

מצב צבירה

אוצרת: מרב זקס

אילת אבני | לילך בר-עמי | אורה דרוקר | נעמה הרפז | שי זילברמן | מיטל כץ-מינרבו | ליאת לבני | הילה ליזר בג'ה | מיכל פלג | שושנה צ'חנובסקי | סלי קריסטל-קרמברג | רומי שי

מצב צבירה היא תערוכה שעוסקת בחיפוש אחר רגע מתמשך בזמן, שאין לו התחלה או סוף ברורים, ואחר מהות חמקמקה, שמתעקשת להשתנות שוב ושוב. כלומר, במרדף נואש וכמעט אבוד מראש. האמנים המשתתפים בתערוכה הקבוצתית (11 אמניות ואמן אחד, ליתר דיוק) מבקשים למצוא את הנקודה הקריטית שמשנה את החומרים שעמם הם עובדים. במהלך היצירה, החומר (בין אם מדובר בחומר שממנו עשויה העבודה ובין אם בחומר שאותו היא מבקשת לייצג) נמצא בתהליך של תנועה ושל שינוי, שלא מסתיים גם כאשר האמן מניח מידיו את כלי עבודתו ומברך על המוגמר. בשלב הזה, העבודה הרי עוברת לחדר צדדי בסטודיו או לחלל תצוגה כזה או אחר – גלריה או בית ממכר לאמנות - וממנו היא נודדת אל קירות ביתו של האדם שבחר בה ושרכש אותה, או אל אולם רחב ידיים של מוזיאון לאמנות או לתוך קרביו האפלוליים של מחסן גדוש בשכיות חמדה. שם, בסביבתה החדשה, תהא אשר תהא, היא מוקפת ביצירות אמנות ובחפצים שונים ובאנשים משונים, שמשפיעים עמוקות, לטוב ולרע, על הדרך שבה הקהל רואה וחווה אותה.

מצב הצבירה של היצירה האמנותית, אם כן, תלוי לא רק בפעולה או ברצף הפעולות של האמן, אלא גם בהשפעות חיצוניות שפועלות עליה לאורך הזמן.

המסע של כל אחד מהאמנים בתערוכה בעקבות מצב הצבירה של החומר הוליך אותו למקומות שונים לגמרי. כך, למשל, העבודות של הילה ליזר בג'ה, שמצוירות באמצעות חלודה, ממשיכות להתפתח על הנייר גם לאחר שהעבודה עליהן הסתיימה לכאורה. סדרת הקולאז'ים של שי זילברמן נוצרה בעקבות איסוף מתמשך של ניירות ושל דימויים ויזואליים שונים, ששינו תחת מספרי האמן את מראם ואת תפקודם - כלומר, את מצבם המקורי. מיטל כץ-מינרבו מציגה סדרת עבודות שמתיקה את החפצים היום-יומיים שאותם ציירה האמנית מסביבתם המקורית ומעניקה להם נוכחות חדשה, מטאפיזית, אם תרצו, על הקנבס. ליאת לבני יוצרת נופים גיאוגרפיים ומבנים ארכיטקטוניים על ידי ריבוד וצירוף של חומר (עץ פורניר, קרטון). כך, ליאת משנה את הייעוד המקורי של החומר ועל ידי צבירה של החומרים מעניקה להם תכלית ששאובה מייעודם המקורי, אך מפרשת אותו בדרך חדשה.

לילך בר-עמי מציגה עבודות שמשלבות בין השפעות אמנותיות מגוונות, ולעתים אף מנוגדות, שיוצרות יחד סצנות חיות ועמוסות במידע ויזואלי ונרטיבי. חקר מצב הצבירה בעבודותיה בא לידי ביטוי במובנו הקומולטיבי, המצטבר. סלי קריסטל-קרמברג עושה שימוש בטכניקות מסורתיות של מלאכת-יד ויוצרת עבודות ששואבות השראה מעולם הקרקס והמופע, תוך שהיא חוקרת באומץ את דמותה ואירועים בולטים בחייה. בכך, הטכניקות השורשיות והדימויים הנאיביים לכאורה מקבלים מימד שונה, מרוחק מבסיסו התמים. רומי שי בוחרת לצייר דיוקנאות שכמו נלקחו מאלבומי תצלומים ישנים, על גבן של קופסאות קרטון אקראיות ואריזות קרטון חד-פעמיות. בכך היא יוצרת עימות מסקרן בין חומרים מנוגדים: הטרנסנדנטליות הסבלנית של הזיכרון מול הארעיות האגבית של המצע של העבודות. עבודותיה של אורה דרוקר לוכדות דמויות באופן מטושטש, בחירה שקשורה לאופן שבו האמנית רואה את העולם – הן בגלל מגבלות פיזיות נתונות והן בגלל בחירה מודעת במבט הלקוי, כאמצעי להקנות לדימויים מוכרים משמעויות חדשות, אייקוניות, שחורגות ללא ספק מן הפרטי והאישי.

אילת אבני, מנציחה בעבודותיה מקומות רחוקים ונשגבים לכאורה, כאשר ברור מראש, כי ברגע שבו היצירה תתאר בהצלחה את המקום המבוקש, מיד נתור אחר המקום הנשגב הבא. לכן, האמנית פוגעת מראש גם במקומות האידיאליים שאותם היא מתארת. כך, העבודות כולאות רגע של מתח מתמשך, ציפייה דרוכה לרגע הבא – לשינוי הבלתי-נמנע. שושנה צ'חנובסקי מציגה עבודות פיסול בפורצלן, שאותו היא מפסלת תוך השטחה של החומר עד סף קיומו, תוך ניסיון להגיע למרחב הצר ביותר הקיים בין ציור לאובייקט תלת-מימדי. ואכן, העבודות נראות בתחילה כרישום, ורק בחינה מעמיקה מגלה את האלמנט הפיסולי הטמון בהן. מיקומן של העבודות בחלל יוצר משחק מעניין של אור וצל, שגורם להן להימצא בתנועה מתמדת. נעמה הרפז מציגה כמה עבודות מסדרת הרישומים "הבדידות יפה לה", שבמרכזה עומדת דמות קטנת-מימדים, ספק ילדה, ספק אישה, שמקבלת, ככל הנראה, באהבה את הבדידות, עד שהיא נטמעת בה וחדלה להיות בודדה. בתערוכה מוצגת גם סדרת עבודות שבה נעמה מתכתבת עם אמני ready made כגון מרסל דושאן ומעניקה להן פרשנות חדשה ואישית. עבודותיה של  מיכל פלג משלבות בין סגנון ריאליסטי, המתמקד בדמויות אנושיות, לרוב דמויות מסביבתה הקרובה וממשפחתה של האמנית, לרקע אבסטרקטי, שמנתק את הדמויות מסביבתן המוכרת ומעבירן לסביבה מדומיינת ולמציאות אלטרנטיבית.