יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

בחור דיגיטלי בעולם דיגיטלי

ריאן טרקרטין הוא אמן יציר זמנו, אבל הוא גם אמן שיוצר את זמנו מחדש. טרקרטין (בן 29, אמריקאי יליד טקסס, שפועל בניו אורלינס, בלוס אנג'לס ובמיאמי) הוא בחור דיגיטלי בעולם דיגיטלי, שמיהר לאמץ את תרבות הרשת לתוך האמנות שלו. לצד עבודות ציור, פיסול ומיצג שגרתיות (לפחות במובן הדיסציפליני שלהן), טרקרטין משתמש בחומרים אינטרנטיים כמו חלקים של פאזל גדול שהוא מרכיב ומפרק בהתאם לגחמותיו ושיגיונותיו.

טרקרטין יוצר סרטי וידאו מוטרפים שאותם הוא מעלה בערוץ שלו ביו-טיוב ויוצר גם קולאז'ים וירטואליים שמשלבים בין אייקונים של חברות מסחריות לתצלומי פפראצי של מפורסמים, בין פריטים של בתי אופנה אקסקלוסיביים לגראפים כלכליים, ובין תמונות מרשתות חברתיות למוצרים מקטלוגים רפואיים. הכל הולך, אם זה משרת את החזון שלו.


בין המיזמים שבהם טרקרטין מעורב ניתן לציין במיוחד את River of the Net, שיתוף הפעולה שלו עם דיוויד קארפ, מייסד שירות השיתוף האינטרנטי tumblr. הצמד החד-פעמי הזה קיבץ זרם בלתי פוסק של קטעי וידאו קצרצרים (10 שניות), שתיעדו רגעים קטנים וקטנים עוד יותר במקומות שונים בעולם, שיוצרים יחד נרטיב נוירוטי בעזרת הכותרות שנלוות אליהם.

טרקרטין, שמעיד על עצמו שהוא אינו יודע לתכנת ושהוא מוציא את כל כספו על הסרטים הניסיוניים שלו, הוא אמנם יוצר פרוע, אבל גם אמן חושב ושיטתי. בראיונות שהעניק בעבר לכתבי עת ואתרים שעוסקים באמנות (כמו הראיון הזה ל-artfagcity) הוא חשף בניתוח פנימי כן ומעמיק את נקודת המבט שלו על אמנות, על מקורות ההשראה שלו, על עולמו הפנימי ועל החברה שבה הוא פועל.


לא קל לאהוב את העבודות של טרקרטין – הן גסות, מקושקשות, אגרסיביות, כמעט פוצעות את העין שמתבוננת בהן - אבל קשה שלא להתפעל מהן, במיוחד אחרי שמתוודעים לתהליך המחשבתי שקדם ליצירתן.

את המפה הברורה ביותר אל תוך ראשו הקדחתני של טרקרטין ניתן למצוא באתר dis, שהציג את כל מקורות ההשפעה והרעיונות שמהם רקח האמן את כפולת העמודים המרהיבה והמטרידה שלו במגזין האופנה/אמנות W.


הכתבה ב-dis, עוברת אחרי כל מרכיב בתצלומי האופנה המטורללים של טרקרטין, מגלה מהיכן הוא נלקח ובעיקר מדוע. טרקרטין יודע מה הוא רוצה. הוא מחפש, למשל, קווי שיזוף מוגזמים והגה של מכונית פאר כדי לבנות מהם, בנפרד, פנים של דוגמן ובטן של דוגמנית, שאליהם הוא יוסיף לוגו של חברה מסחרית וקעקוע של אסיר מסוכן כדי להראות עד כמה תרבות הצריכה בחברה שלנו היא מוגזמת ומופרכת.

הכתבה מציעה לנו הצצה מסקרנת אל "מחברת הרעיונות" של טרקרטין, נושא שבו The Vagabundas מגלות עניין מיוחד לאחרונה, לקראת תערוכה בשם Sketchbook, שאותה אנחנו אוצרות בימים אלה ושתעלה בחודש הבא (פרטים בקרוב).

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

Last Days



TEAM LAB.NET/INOKO Toshiyuki, SUZUKI Yohei & HEARTBOMB

המוזיקה היא של שיניצ'י אוסאווה (Shinichi Osawa), די-ג'י ומפיק מוזיקלי יפני מצליח, שמרקיד המונים מסביב לעולם עם באסים אינטליגנטיים, משפטים מוזיקליים מלוטשים והרבה מאוד קצב ואנרגיה. במקרה הזה, עם זאת, המוזיקה חשובה לנו מעט פחות. היא נמצאת שם, זה בטוח, מסתובבת סביב האוזן, מקפיצה את הרגליים ומסחררת את הראש, אבל אותנו מעניינות התמונות המתחלפות, שהכניסו אותנו למצב של היפנוזה מודעת, של טריפ סחי לגמרי אל תוך חזיונות של זרים, שנמשך שש דקות ו-22 שניות מענגות.

תחילה אלה רק צורות אבסטרקטיות, כמו כתמי דיו שמתפשטים בתוך נוזל שקוף, או כתמי רורשך שמתכנסים אל תוך עצמם. אחר כך, כשהקצב מצטרף לריף הגיטרה הצורמני, הכתמים מתחילים לנוע בקדחתנות, כמו כספית גמישה, בדילוגים. הם מתנפצים אל תוך עצמם, נשברים ומתחברים מחדש, לקראת הזינוק הבא.

זה היה יכול להימשך כך לנצח, או לפחות עד סוף השיר (מה שיגיע קודם), אבל אז, נוספים אל הכתמים השחורים פרפרים עדינים, שנוחתים על ענפיו הדקיקים של עץ דובדבן בפריחה ולאחר מכן דגי זהב צבעוניים שנעים בזרם בינות לכתמים השחורים. האביב היפאני, במלוא הדרו האיקונוגראפי, משתלט על הקליפ של אוסאווה. אחר כך גם יגיע תורו של הקיץ ושל הארנבות (המקפצות, כמובן) והצפרדעים (חמושות בגיטרות ובתופים, למרבה ההפתעה) שמייצגות אותו. מאוחר יותר, על פי הסדר שמכתיבות עונות השנה, עלים חומים ויבשים ינשרו מהעצים, אנפות אצילות ינסקו לשמיים ופתיתי שלג צחורים יסתחררו אל האדמה, עד שיגיע שוב תורה של פריחת האביב.

הסרטון החסכני הזה שואב את הצופה לתוכו באמצעים אמנותיים פשוטים למדי (בעיקר על ידי אלמנטים של חזרה: מוזיקה רפטטיבית שמתפתחת לאט, צבעוניות מונוכרומטית, תנועה קבועה) שתורמים גם לתמה המרכזית שלו: גלגל השנה. השימוש בדימויים ובסגנון ציור יפאני במובהק, הופכים את הקליפ ליצירה בעלת זהות ברורה, כזאת שנולדה במקום ספציפי, עם מורשת ומסורת, לפני שנהפכה לנחלת הכלל, בחלל חסר הגבולות של הרשת.


יום שבת, 18 בדצמבר 2010

שירים למגירה


The Vagabundas חזרו מברלין עם קור בגב ושיר בלב ואחרי שחיסלו קוטג' וחומוס (בשתי נסיבות שונות, כמובן) ונזכרו למה בעצם הן התגעגעו כאן, הן הגיעו למסקנה שנכון לעכשיו, בירת גרמניה, אבן שואבת לטירוף נוראי לאורך ההיסטוריה, נראית כמו המקום השפוי ביותר בעולם לחיות, ליצור ולצרוך בו. דיור במחירים מסובסדים, תרבות בעלות סבירה, אוכל בינלאומי נגיש וטעים ואופנה נהדרת במחירי סוף עונה כמעט כל השנה.


באווירה הזאת, קל מאוד להתלהב מחללי תצוגה של אמנות ושל עיצוב שבהם אפשר ממש לקנות מוצרים ויצירות שמוצעים למכירה ולא רק להסתכל עליהם בעיניים כלות ובארנק פוסט-טראומטי.

Entwurf-Direkt הוא חלל שכזה שנוסד בברלין לפני כמה שנים כזירה ורסטילית לאירועים תרבותיים שונים. כיום הוא משמש כסטודיו לציור ופיסול, כגלריה שבה מוצגות תערוכות מתחלפות וגם כחנות שבה נמכרים רהיטים מעוצבים וייחודיים. למעשה, מדובר בבית של אמנות ועיצוב.


מכל הערבוביה הצבעונית שניתן למצוא ב-Entwurf-Direkt, התאהבנו במיוחד ברהיטים המיוחדים של פר שומן (Per Shumuann), המקים והבעלים של המוסד השמח הזה, שפועם בלב שכונת קרויצברג האנרגטית. שומן מספר שחפצים ישנים, זרוקים או משומשים תמיד ריתקו אותו, במיוחד מגירות ישנות, שהן הסטייה החביבה ביותר שלו. שומן אומר שמגירות הן "המשרת האילם שעוזר לנו בחיי היום-יום", זה ששומר את הסודות השונים והמשונים שלנו ואת כל הדברים הקטנים, שאנחנו בדרך ממש לא צריכים, עד שאנחנו פשוט לא יכולים להסתדר בלעדיהם.

שומן ו-Entwurf-direkt שואפים להחיות מחדש את היופי של המגירות האלו, של החיים שהן חיו פעם, באופן מרענן ופשוט כאחד. המגירות מספרות סיפור שונה וכמעט תמיד יש להן מום יוצא דופן או מוזרות חביבה. הן לועגות לתפיסות עיצוביות מקובלות וחורצות לשון מלבנית מול האסתטיקה המרובעת של רהיטים בנאליים בייצור המוני.


המגירות המשעשעות של Entwurf-direkt הן כנראה האופציה השפויה ביותר להסתיר בהן את הטירוף שמקיף אותנו.


יום שבת, 4 בדצמבר 2010

הפרטים הקטנים

המדור  "הפרטים הקטנים" (שאלון על הדברים השוליים והחשובים בחיים וביצירה) חוזר עם האמן מתן בן טולילה, בן 32, בוגר התואר הראשון והשני לאמנות בבצלאל.
עבודותיו של מתן גרמו לנו לשקוע במציאות אחרת, במגוון של צבעים ועומק שאפשרו לנו לדמיין שאנחנו משוטטות לרגע בעולם רחוק, רגוע, אבל גם קצת אפל ומפחיד ותמיד ייצרי ומרגש. יצאנו אתן למסע, בדיוק כמו שאנחנו אוהבות. כשחזרנו, רצינו לשמוע עוד על הפרטים הקטנים שמאחוריהן.


ללא כותרת, 115*145 ס"מ, 2010

בסטודיו – קפה או ויסקי? מוזיקה רועשת או שקט מוחלט? אינטרנט מהיר או ניתוק מוחלט?
קפה- בנוק-אאוט. מוזיקה - כמה שיותר ומכל הסוגים והצבעים. אינטרנט אין בסטודיו עקב התמכרות קשה לוואלה ספורט.
על איזה צבע היית מוותר אם היית צריך?
אפרסק. מיותר לגמרי.



בית המטיילים 2, 140*110 ס"מ, 2010


הריח האהוב עליך?
הריח של הילדים שלי.
מה הדבר האחרון שקנית?
קובה-מטפוניה (קובה סלק), בשביל המרק של ערב שבת.




בית המטיילים, 95*120 ס"מ, 2009


האם יש לך בעל חיים ומה שמו?
אין. בילדותי היה לי כלב חביב ושמו בובי, אך שם התחיל ונגמר הרומן שלי עם חיות.
איזה ריח גורם לך לחשוב על הבית?
ריח של עוגת תפוחים חמימה.




גדר מספר 2, 198*144 ס"מ, 2010

מה ההרגל הכי מגונה שלך?
לא שוטף כוסות קפה, מזל שאיילה שותפתי לסטודיו דואגת לזה מפעם לפעם.
מה היא העבודה הראשונה שמכרת? למי? מה עשית עם הכסף?
ציור שנקרא "מקהלה" (2006) מתערוכת הסיום של התואר הראשון, שנמכר לאספן. לא זוכר מה עשיתי עם הכסף אבל זוכר הרגשה של בלבול בין גאווה ובושה.





בקתה מספר 1, 145*115 ס"מ, 2010



מהי השאלה הכי מטופשת שנשאלת בנוגע לאמנות שלך?
לא זוכר שאלה מטופשת שנשאלתי בקשר לאמנות שלי. כמעט תמיד נעים לי שמישהו מתייחס ברצינות ובקשב לציורים.
מה הדבר הכי מרושע שמישהו כתב או אמר עלייך? האם זה נכון?
כשלמדתי בבצלאל התנהלה שיחה בין המורים במהלך ביקורת על תערוכה שלי, שמהותה היתה הטלת ספק בנוגע לעצם הדחיפות והתשוקה שלי לצייר. נפגעתי עד עמקי נשמתי, אך במבט לאחור היה צדק מסוים בדבריהם באותה תקופה.




פרח אדום, 30*40 ס"מ, 2010


מה היית מזמין לארוחתך האחרונה?
מתוקים מכל הסוגים.
בחברת מי היית רוצה לסעוד את ארוחתך האחרונה?
אשתי ושני ילדיי. קיטש כמו שזה נשמע.



פרח צהוב, 30*40 ס"מ, 2010


מי האמנים האהובים עליך?
הירושיגה (צייר יפני מהמאה ה-19), ניאו ראוך, פיטר דויג.
באיזו תערוכה מעניינת ביקרת לאחרונה?
לפני שלושה ימים ביקרתי במוזיאון אשדוד, בתערוכה המשותפת של הציירות חן שיש ולאה ניקל, שווה ומומלץ בחום.
על מה אתה עובד עכשיו?
ציורים ממושכים ובהם נופים שמעמתים טבע יפה ומרוחק עם חסימות שונות, לרוב בדמות גדרות גבוהות ועדינות.


מתן בן טולילה מציג בימים אלו בתערוכה קבוצתית של בוגרי בצלאל - "אשר עשה בצלאל" בגלריה העירונית כפר סבא, רח' גאולה 12, כפר סבא, עד ה-23 בדצמבר.


יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

אותיות פורחות באוויר


בראשית היתה המלה. לא, בראשית היתה האות, ובעצם עוד לפני שהיתה האות היו הקווים, שהסתעפו והתפתלו ונפגשו כדי ליצור את האותיות שיצרו את המלים, שיצרו בתורן את העולם. ויראו כי טוב.

The Vagabundas כתבו את עצמן בסוף השבוע בספר האורחים של התערוכה הקבוצתית החדשה "ט', תערוכה על טיפוגרפיה", שנפתחה בחלל התצוגה design space וחזרו הביתה שתויות, אך מרוצות מאוד.
כפי שניתן להבין משמה, התערוכה עוסקת באותיות, או ליתר דיוק, באופן שבו ניתן להעניק לאותיות משמעות חדשה כאשר מנתקים אותן, ולו זמנית, מתפקידן המסורתי: עשיית טקסט. לצורך העניין, אסף האוצר דניאל רוטמנש אמנים ומעצבים מדיסציפלינות שונות) מעצבים תעשייתיים, מעצבים גראפיים, ציירים, פסלים ואמני לייב פרפורמנס), שפירקו את האותיות ואת המלים רק כדי לחבר אותן מחדש, אבל אחרת.

רותם מקרית גת
Bedroom lovers

האמן המקורי שמכנה את עצמו בשם המקורי-לא-פחות "רותם מקרית גת", למשל, הציג כמה עבודות מעניינות במיוחד ובראשן פורטרט של אדם שמורכב אך ורק ממלים ("שיער", "רגליים", "פין" וכו'), שמוצבות במקום המתאים להן על הדף מבחינה אנטומית. רותם מקרית גת לא מנסה לעצב את המלים באופן שיהפוך אותן לגופים גיאומטריים בסיסיים שמהם ניתן להרכיב צורה. להיפך, הוא מנציח את המלים שלו על הדף בצורה ישירה, סגפנית במתכוון, ומשעשעת, שחושפת את תכליתן המקורית: ייצוג פשוט של רעיון מורכב.


רותם מקרית גת
Person

איתן ברטל, אמן ומרצה במכון הטכנולוגי בחולון, הציג פסל שהורכב משבירה של המלה JUDE לארבע אותיות, שמונחות אלה על אלה בשתי שורות של שתי אותיות כל אחת (בדומה לפסל LOVE הידוע של רוברט אינדיאנה, שהגרסה העברית שלו "אהבה" מוצגת במוזיאון ישראל). במבט ראשון, מדובר בעבודה אופטימית, בהירה וקלילה (החומר של הפסל מזכיר מתקני קפיצה ממסיבות יום הולדת של ילדים קטנים), אך מובן שהבחירה במלה יהודי והגשתה בצבע צהוב בוהק, עושה שימוש בקונוטציות ההיסטוריות של הטלאי הצהוב ושל זיכרון השואה והעליצות הראשונית מפנה מהר מאוד את מקומה לתחושות מורכבות וקודרות הרבה יותר.


איתן ברטל
Jude

המעצב שגיא שטרן משתמש במלים (במקרה שלו מדובר בעמודי ספר) כיריעה שעליה הוא מציב דימויים ויזואליים שמשתלטים על המלים הכתובות ולמעשה מבטלים את משמעותן. האותיות נהפכות לכמעט חסרות ערך משל עצמן. כל מה שנותר מהן היא התבנית שהן יוצרות יחד.

שגיא שטרן
אמנים אחרים העבירו את האותיות שלהם במסלול אחר: עבודות שבהן נוצרו מלים מחפצים אחרים (גפרורים שרופים, למשל); בידודן של אותיות (בעזרת הצגתן לבד או על ידי חזרה מתמשכת עליהן) עד שהן מאבדות את משמעותן המקורית ונהפכות לצורה אמורפית בעלת מאפיינים משל עצמה; או ניסיון להקנות למלים משמעות שונה מפירושן על ידי הצבתן בקונטקסט מנוגד (הצבה של המלה "אור" כצל כהה של המלה המוארת, למשל).

שגיא שטרן
בסך הכל, בגלריה נוצר מארג מגוון ומעניין מאוד של רעיונות במצבי צבירה שונים.The Vagabundas מצאו את עצמן משוטטות ארוכות בין העבודות השונות, מצמידות את האף אל העבודות כדי לקרוא את האותיות והמלים שמסתתרות בתוכן, את האותיות והמלים שהתחילו הכל.


Design Space
רח' אליפלט 26, תל אביב

יום שבת, 20 בנובמבר 2010

Shooting


הדוגמנית לשעבר והאמנית בהווה בריטה תייה מציגה עבודת וידאו משעשעת ומטרידה בעת ובעונה אחת, שבה היא מקצינה ומגחיכה את ההוראות הבלתי-פוסקות שמושמעת באוזניה של דוגמנית בעת סשן צילום.
הדוגמנית, בריטה עצמה, נאלצת לייצר יש מאין רגשות שונים ומנוגדים שנורים לעברה על ידי בריטה נוספת, בקצב הולך ומתגבר ותוך כדי שמירה אל אידאל אסתטי של אלגנטיות מעושה. נדמה שאין משל מוצלח יותר לדימויי היופי האגרסיביים שתרבות הצריכה מציפה אותנו בהם ללא הפסקה.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

Natural Disorder


נדמה שהגבול בין אמנות לעיצוב הולך ומיטשטש בשנים האחרונות. למעשה, במקרים רבים נדמה שלא מדובר בכלל בקו גבול, אלא בתפר שמהדק את שתי הדיסציפלינות הללו יחד. אמנים ידועי שם מעצבים קולקציות של רהיטים, כלי בית וגופי תאורה ומעצבים מובילים מציגים תערוכות במוזיאונים גדולים לאמנות.

Arik Levy
Natural Disorder, 2010

ההפרדה הסגפנית בין "אמנותי" ל"שימושי", או בין "טהור" ל"מסחרי" לא ממש מטרידה את The Vagabundas. הגדרות אבסולוטיות וקטלוגים דקדקנים אף פעם לא באמת הטרידו אותנו. אם בכלל, אז הן רק מפריעות לנו ליהנות מהיצירה שניצבת לפנינו, לא משנה מי יצר אותה.

Arik Levy
Natural Disorder 2010


התערוכה של אריק לוי בגלריה אלון שגב בתל אביב גררה בעקבותיה דיון ציבורי (טוב, אם לא ציבורי, אז לפחות ברנז'אי) סביב המפגש הלא-ממש-שגרתי הזה בין עיצוב לאמנות. לוי, כידוע, הוא מעצב מוכר ומצליח, אבל את התערוכה שלו, "Natural Disorder", לא צריך לבחון כ"תערוכה של מעצב", אלא פשוט כתערוכת אמנות רב-תחומית, לטוב ולרע.

Arik Levy
Natural Disorder 2010


התרשמנו מהיכולת של לוי למלא את החלל במוקדי משיכה שונים ומנוגדים אלה לאלה, שמאלצים את הצופה להשלים את החלל החסר שבין הרגעים הקפואים האלה בכוחות עצמו. אהבנו במיוחד את הדרמה של הגרזנים השחורים הנעוצים בקירות, שטענו את האוויר בנוכחות הנעדרת של האלימות של האדם שהניף אותם ונעץ אותם בעוצמה רבה.

Arik Levy
Natural Disorder 2010


בתערוכה של לוי לא היתה תחושה של עיצוב-יתר או של אמנותיות-יתר שנועדה לגשר בין שני העולמות שדרים בתוך יצירתו. ראינו אמן וראינו מעצב ובעיקר ראינו רעיונות מעניינים, כאלה שהגדרות צרות רק מפריעות להם. 

"Natural Disorder"
גלריית אלון שגב
רחוב רוטשילד 6, ת"א
עד ה- 26.11

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

Still Moments


התענוג הגדול של The Vagabundas בימים נינוחים של סופי שבוע רגועים במיוחד הוא לצאת למסעות גדולים ומרגשים מבלי לעזוב את חדר העבודה. אנחנו אוהבות לעלות על פסגת הר האינטרנט ולגלוש ממנו בתנופה אדירה אל יעדים חדשים ומפתיעים. אנחנו טועות כאן ותועות שם, מניחות לעצמנו להיסחף למקומות לא-מוכרים.

Morning in The Room 504

היום, למשל, יצאנו לדרך ואחרי שכבר שכחנו לאן רצינו להגיע, נתקלנו בצלם הפיני פקה ניקרוס (Pekka Nikrus). זה היה מסע נפלא.

Late August Light

העבודות של ניקרוס אומרות שקט. כמעט צועקות אותו. הן כולאות זמן בתוך תאים מלבניים של עכשיו מתמשך, כמו דמעת שרף שהתקשתה על גזע עץ פצוע. תצלומיו מתייחסים באותה רצינות לצל הקלוש שמטיל כסא עץ על הקיר שלידו הוא ניצב ולמרחבים עצומים של שלג לבן ומסמא שמגמדים את המבנה המלבני שנקלע לתוכם.

The Blue Pylon

ניקרוס הוא יליד 1968, למד צילום ואמנות באוניברסיטת הלסינקי, עבד כצלם, מעצב גראפי וארט דירקטור במשרדי פרסום שונים בפינלנד והציג את עבודותיו במספר רב של תערוכות (יחיד וקבוצתיות) בעיקר בפינלנד, בשבדיה, בנורבגיה וביפן.

In Water l

באתר הזה, שבו הוא מציג מבחר מעבודותיו, ניקרוס מבקש מהצופים להתבונן על התצלומים כאילו שהם נלקחו מתוך סרט, או ליתר דיוק "מתוך סצינה שמגיעה אחרי אירוע חשוב, או ממש לפניו. ללא קול, אולי רק כמה רעשים לא-מזוהים שמגיעים מהסביבה. ללא תנועה. המצלמה עומדת. זה זמן שבו צריך להירגע, לנשום עמוק ולהתכונן לגרוע מכל".

Looking Through My Morning Eyes

הרגעים האלה תמיד נמשכים מעט יותר מהצפוי.

Now I'm The Man on the Inside Looking Out

כאן תוכלו למצוא את ספר התצלומים האחרון עד כה של ניקרוס: "Where I Am" 

Dimming of the Day

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

Day By Day


לפני כחצי שנה The Vagabundas ארזו את עצמן בתוך מזוודה, הטילו אותה מעבר לכתפיהן, ונדדו ליפן. לקראת הביקור המיוחל הצטיידנו ברשימה מפורטת מאוד של המלצות ממקורות אמינים על מוזיאונים, גלריות, בוטיקים ופינות מעניינות בטוקיו, בקיוטו ואפילו באי הקטן נאושימה, שמחביא את הסודות המדהימים שלו בנקודה מרוחקת בים הפנימי של המדינה. עם זאת, ולמרות כל התוכניות והתכנונים, הבנו מהר מאוד שאת המקומות המעניינים ביותר צריך לגלות לבד.

חובבי אמנות ועיצוב אמיתיים ירגישו ביפן כמו מגלי ארצות שהגיעו ליבשת חדשה. כל רחוב הוא הרפתקה, כל תערוכה היא חגיגה וכל ביקור אגבי בחנות מקרית עשוי להפוך לחוויה ייחודית, שבה נפגשים האסתטיקה והיצירתיות בצורה מבוקרת ומחושבת, אך גם מרגשת ומשעשעת. כך, למשל, סיבוב שופינג זריז בחנות כלבו בלב שכונת שיבויה יכול להתארך עד מאוד משום שכל קומה בחנות מעוצבת להפליא על פי מוטיבים פרועים ומלאי דמיון, וקפיצה לחנות ספרים שגרתית כדי לחפש מפת דרכים עלולה להסתיים בדפדוף אינסופי בין ספרי ילדים יפים כל כך, שיגרמו גם לרווקה המושבעת ביותר לרצות ללדת כדי שיהיה לה למי להקריא אותם.

אחרי שלושה שבועות קצרים, קצרים מדי, נאלצנו לעזוב את יפן ולהמשיך לנדוד, אבל יפן לא עזבה אותנו. במובן מסוים, אפשר להגיד שהיא נכנסה לנו מתחת לעור, התיישבה לנו בעדינות מאחורי העיניים ושינתה לתמיד את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם. מאז, אנחנו חושבים עליה גם כשאנחנו לא חושבים עליה ומתגעגעים אליה אפילו כשאנחנו לא מתגעגעים אליה.


אתמול, באמצע יום שישי תל אביבי שגרתי למדי, החלטנו לקצר את הדרך הביתה דרך רחוב יבנה וגילינו פתאום שאנחנו בטוקיו. זה קרה ברגע שהחלפנו את החמסין הארץ-ישראלי של תחילת נובמבר בקרירות המלטפת של "hibino" (יום-יומי, בתרגום חופשי מאוד לעברית), גלריה וחנות עיצוב חדשה שנפתחה ממש בשבוע שעבר. הקצב הפנימי שלנו השתנה, העיניים ראו את העולם אחרת.


hibino הוא חלל תצוגה שנולד בראשו של האוצר והמנהל בעל השם המלבב פראג רוקח, שבילה את השנים האחרונות ביפן, שם למד במשך כמה שנים בלשנות יפנית ובעיקר התאהב באמנות ובעיצוב המקומיים. לפני פחות משנה הוא חזר לישראל והחליט להביא עמו כמה שיותר פיסות של יפן. הוא בחר בקפידה כ-40 יצרנים, מעצבים, אמנים ובעלי מלאכה מערים שונות ביפן (חלקם פועלים באירופה ובישראל) וטווה עמם בעדינות ובעקשנות קשרים חברתיים ועסקיים שאפשרו לו להציג ברחוב יבנה את החזית המעודכנת ביותר של העיצוב היפני (כלי כתיבה, כלי בישול, רהיטים, גופי תאורה, ספרים, יצירות אמנות, כלים חד-פעמיים, ועוד).

"לא כל החברות והמעצבים שאליהם פניתי הסכימו למכור לי את העיצובים שלהם", מספר רוקח. "אחרי הרבה מהם הייתי צריך ממש לחזר, כי הגישה שלהם היא לבחור שותף לדרך ולא רק שותף לעסקים". רוקח עיצב בעצמו את השולחנות, המדפים והארונות שעליהם מוצגים הפריטים בגלריה/חנות והוא מספר שבבואו לבחור את היוצרים ואת המוצרים הוא הקפיד להקשיב למצפן הפנימי שלו, שהורה לו באיזה כיוון ללכת, ולא התחשב בשיקולים מסחריים בלבד.

Caresser La Maison/ Mademoiselle Y

מבין כל הפריטים ב-hibino התעכבנו במיוחד ליד גופי התאורה שעיצבה וייצרה רייה יאגורה (Rie Yagura), שידועה יותר בכינויה Mademoiselle Y. המדמואזל היא אמנית רב-תחומית שנולדה באוסקה ושמתגוררת ופועל בשנים האחרונות בפאריס. היא אוספת חפצים שונים ברחוב, כאלה שנגעו ללבה, כהגדרתה, והופכת אותם לאובייקטים שמשלבים בין התרבות היפנית והאירופית. גופי התאורה שלה שמוצגים ב-hibino נוצרו באמצעות שילוב בין מיכלי פלסטיק מייצור סדרתי (מרככי כביסה, למשל) שעברו תהליך ידני של קרצוף וצביעה לאהילי זכוכית משנות החמישים.

Mademoiselle Y
Hibino
רח' יבנה 30 ת"א 

יום שבת, 30 באוקטובר 2010

הפרטים הקטנים


Liat Elbling /Untitled, 2010

בכל פעם שאנחנו פוגשות אמן או מעצב שאת העבודות שלו אנחנו אוהבות, בוערות לנו על קצה הלשון אלף ואחת שאלות. חלק קטן מהן אנחנו מאווררות החוצה, בעיקר את השאלות המכובדות והמעונבות, מהסוג שאפשר למצוא בכל מיני מדורי אמנת ועיצוב בעיתונות ובאינטרנט, כמו "באיזו טכניקה השתמשת בעבודה הזאת?" "מהם מקורות ההשפעה שלך?" "אילו נושאים מעסיקים אותך במיוחד?".




Liat Elbling/ Untitled, 2010

שאלות כאלה יכולות להוביל לשיחה ערה ומעניינת – על האמנות, על החיים ועל הרבה דברים שנמצאים ביניהם – אבל לפעמים הן לא מותירות מקום לעניינים דחופים הרבה פחות על סדר היום, שמסקרנים אותנו באותה מידה. אנחנו רוצות לשאול על טעמים אישיים, מוזרויות קטנות, אמונות טפלות ועל עוד דברים קטנים ומטופשים שיחד עם הדברים הגדולים והחכמים יוצרים בשבילנו את דמותו של האדם היוצר.



Liat Elbling / Untitled, 2010

היום אנחנו שמחות להשיק מדור קבוע שבו נזכה לקבל תשובות על כל הקושיות הקטנות שתמיד רצינו לשאול, אבל קצת התביישנו. נשמח אם תציעו לנו בתגובות רעיונות לשאלות אחרות שתמיד רציתם לשאול אמנים או מעצבים ואולי גם רעיונות ליוצרים מסקרנים שאנחנו לא מכירות ושכדאי לנו לפטפט אתם.




Liat Elbling/ From the series "bubble & squeak"

פותחת את המדור האמנית ליאת אלבלינג, בת 30, שאותה פגשנו לראשונה בתערוכת הסיום של בית הספר מנשר לאמנות. התאהבנו בעבודות שלה ורצינו לשאול אותה כמה שאלות:

מה תהיה כותרת האוטוביוגרפיה שלך?
"Don’t be a stranger"
בסטודיו – קפה או ויסקי? מוזיקה רועשת או שקט? אינטרנט מהיר או ניתוק מוחלט?
קפה והרבה, ואינטרנט חופשי. אם אני עובדת על משהו שמצריך ריכוז מחשבתי, קריאה או כתיבה, אני חייבת שקט מוחלט. אם העבודה היא טכנית, אני משמיעה מוזיקה.
על איזה צבע היית מוותר/ת אם היית צריכ/ה?
בורדו. אולי כתום.
דיגטלי או פילם?
שניהם סקסיים - תלוי לאיזו מטרה.
הריח האהוב עליך?
ריח מרק העוף של סבתא.
איזה ריח גורם לך לחשוב על הבית?
ריח של אחרי הגשם.
מה הדבר האחרון שקנית?
סיגריות.
מה צבע הכסף?
צבעוני כזה כמו בפרסומת של גינדי.
האם יש לך בעל חיים ומה שמו?
כן, שני דגים בשם אלעד וגליה.
למי היית נותנת סטירה?
לפקח תנועה בזמן שהוא רושם דו"ח.
מה ההרגל הכי מגונה שלך?
כסיסת ציפורניים.
מה היא העבודה הראשונה שמכרת? למי? מה עשית עם הכסף?
את העבודה הראשונה מכרתי בגיל 20. זה היה מתלה מעץ בצורת לב שציירתי עליו. הוא נמכר ב-30 שקל ואני הרווחתי 15 שקל. אני לא זוכרת מה עשיתי עם הכסף, אבל אני חושבת שלא בזבזתי אותו מיד.
מהי השאלה הכי מטופשת שנשאלת בנוגע לאמנות שלך?
לא קרה לי ששאלו אותי דבר מטופש בנוגע לאמנות שלי. לעומת זאת יש תמיד אינסוף הצעות לאיך שהייתי יכולה לעשות דברים אחרת. 
 מה הדבר הכי מרושע שמישהו כתב או אמר עלייך? האם זה נכון?
זה היה כשהייתי סטודנטית בשנה א' ואחד המרצים שלי אמר שאפשר לעטוף עם העבודה שלי דגים בשוק. וכן, הוא צדק.
מה היית כותבת לעצמך על הגבס?
בריאות ואושר.
מהי התערוכה האחרונה שגרמה לך לחשוב?
כל תערוכה גורמת לי לחשוב.
מה היית מזמינה לארוחתך האחרונה?
שניצלים וצ'יפס ופיצות עם פפרוני, סופגניות ופנקייקים ותותים ומוזלי ועוד המון קינוחים עתירי קלוריות.
בחברת מי היית רוצה לאכול אותה?
יהלי, האחיינית שלי.
על מה את עובדת עכשיו?
אני בדרך כלל עובדת על כמה דברים בו זמנית. פרויקט אחד שמפעיל אותי במיוחד קשור ביחסים שבין צילום לפיסול והשימוש בצילום כחומר, כאובייקט סימולטני.

ליאת מציגה בימים אלו בתערוכה "דומטופוביה" בגלריה של התכנית ללימודי אוצרות במרכז לאמנות עכשווית בקלישר.