Design Miami 2013: Daniella's picks

אנו שמחים לספר שבמהלך השבועות הקרובים, The Vagabundas ישתפו פעולה עם חוקרת תרבות העיצוב ד"ר דניאלה אוהד, שחושפת בעבודתה כמרצה, אוצרת ויועצת לגלריות עיצוב את סיפורו של העיצוב המודרני, הפוסט-מודרני והעכשווי בעולם. 

פרטים נוספים על שיתוף הפעולה הזה נחשוף בהמשך, אך כבר עכשיו אנו מביאים את תשע התחנות המועדפות של דניאלה ביריד העיצוב דיזיין מיאמי 2013, שמתקיים בימים אלה: 

1. החוויה הארכיטקטונית המרשימה ביותר בדיזיין מיאמי 2013 היא ללא ספק חנוכת המשכן החדש והמרהיב של PAMM (Perez Art Museum Miami). התכנון של אדריכלי-העל הרצוג ודה מרון למוזיאון (שעלות הקמתו הגיעה לכ-130 מיליון דולר) מוסיף קול מלא עוצמה בעצמו לעיר מיאמי והולם את האופי הייחודי של המוסד החדש. המוזיאון הוא פרי עבודתם המשותפת של חבורת אספנים שהתקבצו יחד על מנת ליצור סדר יום אמנותי, ומאמץ שכזה ראוי לקו הבטוח והמרשים של צמד הארכיטקטים, הנחשבים למתכננים החשובים ביותר של מוזיאונים בעולם.

2.  גלריית BSL הפריסאית הציגה בדיזיין מיאמי את "Time is A Treasure", קולקציה של המעצב הספרדי נאצ'ו קרבונל (Nacho Carbonell). הקולקציה מורכבת משעונים מפוסלים בברונזה ובאבן אגט, שצורתם מזכירה יותר מכל חיות - וליתר דיוק, עכבישים מסתוריים. הראש החייתי של העבודות, העשוי מאבן אגט צבעונית, נפתח אל חלל פנימי מכוסה מראות שבו ממוקם השעון. קרבונל, בוגר האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, נבחר ל"מעצב העתיד" בדיזיין מיאמי/באזל ב-2009 וכעת הוא מוכיח שהבחירה בו כהבטחה של עולם העיצוב היתה מדויקת וראויה.  

3. גלריית Kreo, ביתו של העיצוב העכשווי המתקדם והמתוחכם ביותר שמייצג את טעמם האישי של הבעלים קלמנס ודידייה קרזנטווסקי (Clémence & Didier Krzentowski), היתה מהחלוצים בתחום איסוף העיצוב העכשווי. בדיזיין מיאמי 2013 הגלריה הציגה שתי יצירות של המעצבת ההולנדית הלה יונגריוס (Hella Jongerius). יונגריוס, מעצבת משפיעה עם חזון מעורר השראה, מייצגת את האוונגרד העיצובי של ימינו, המשלב בין עיצוב מסורתי לעכשווי, ובין מלאכת היד לטכנולוגיה. השנה הציגה יונגריוס שני שולחנות ייחודיים, שהדגימו, שוב, את החוש הגאוני שלה לעבודה עם צבע, את הקלילות שבה היא עובדת עם צורות תלת-ממדיות מקוריות, ואת שילובי החומרים יוצאי הדופן שלה.

4. כמו בשנים קודמות, גם ב-2013 העיצוב הצרפתי של פוסט מלחמת העולם השנייה ממשיך להוביל - לא רק במכירות, אלא גם בתצוגות חדשניות ומלאות דמיון. יצירתה של המעצבת המודרניסטית שרלוט פריאן (Charlotte Perriand) עומדת במרכזה של תערוכה בביתן של גלריית Downtown של האוצר פרנסואה לפאנו (François Laffanour). למעשה כל התצוגה מתמקדת בסיפורו של בית פריסאי אחד, שאותו עיטרה פריאן בשנות ה-50 של המאה שעברה. לפאנו היה בין הדילרים שיצרו שוק ערני ונמרץ לעבודותיה של פריאן והעבודות שמוצגות במיאמי מראות עד כמה יצירתה מרגשת וחשובה גם היום. במיוחד אפשר לראות את אהבתה לעיצוב ולאסתטיקה של יפאן. טווח המחירים לעבודות המוצגות נע בין 100 אלף דולר לפריטים הקטנים ועד ל-600 אלף דולר לעבודות הגדולות.

5. גלריית Patrick Seguin, עוד גלריה המתמחה בעיצוב הצרפתי פוסט מלחה"ע השנייה, מציגה בית מוכן-להרכבה שיוצר על ידי ז'אן פרובה (JeanProuvé) ב-1945. פרובה חקר בהתלהבות רבה את תחום הייצור הסדרתי ומצא עניין רב באפשרות לייצר ולמכור בית מן המוכן, כמו רהיט או מכונית, כחלק מרצונו להעניק לבני דורו עתיד טוב יותר. הצורה הפשוטה של הבית, הבלחות הצבע הירקרק בקורות, קורות העץ המיושן, החלונות הנטויים, הגג הצנוע – כל אלה הפכו במרוצת הזמן לחתימה הייחודית של סגנון החיים שפרובה ביקש לעצב. אגב, תג המחיר של הפנינה העיצובית הזאת, שמוצגת לראשונה בפני הקהל הרחב, עומד על 2.5 מיליון דולר. 

6. גלריית Moderne, שמבקשת לשמר ולקדם ריהוט יצירתי, מציגה במיאמי שתי עבודות של המעצבים הישראלים גל גולדנר ויפתח גבע. הצמד היצירתי נכנס אל השוק הבינלאומי בשנה שעברה עם ריהוט שנוצר מעץ ומסיב פחמן, תוך שימוש בטכנולוגיה חדשנית שהגיעה מתחום התעופה והנדסת החלל. עבודתם נכנסה מאז לאוספי מוזיאונים ומוצגת שוב ושוב בירידי עיצוב חשובים ברחבי העולם.

7.  תכשיטים היו עניין חשוב בדיזיין מיאמי השנה. ניתן היה למצוא גלריות שמתמקדות באופן בלעדי בתכשיטים אמנותיים ובגלריות שמציגות אותם לצד רהיטים או חפצים מעוצבים אחרים. בביתן של קרולין ואן הוק (Caroline Van Hoek), גלריית תכשיטים מבריסל נמשכתי במיוחד לצמיד של אמנית התכשיטים גיס בקרלס, ממייסדות המותג Droog Design ומרצה באקדמיה לעיצוב באיינדהובן. היצירה, שנקראת "Still Life" נוצרה ב-2008 ומשמשת כמחווה מרגשת למעצב החשוב יוזף הופמן ולתכשיטים שיצר לסדנה הווינאית לפני כמאה שנים.

8.  בביתן של R20th Century, אחת מגלריות העיצוב החביבות עלי, אהבתי לראות את האגרטלים המפוסלים ו"המקומטים" שנוצרו על ידי ניפוח-זכוכית בידי האמן הניו-יורקי ג'ף צימרמן (Jeff Zimmerman), שעבודותיו תמיד מאתגרות את הנורמות המקובלות. בין כל האמנים שחוזרים אל האמנות הדקרטיבית באופן הצהרתי, צימרמן משתייך לאמנים עכשוויים שעושים שימוש בחומר מסורתי ומוכר כדרך ביטוי - ולא כמטרה בפני עצמה.

9. הגלריה הלונדונית Carpenters Workshops מוקדשת לייצור של עיצוב עכשווי. בדיזיין מיאמי הגלריה שמה דגש על רהיטים של מעצב האופנה האמריקאי ריק אוונס (Rick Owens), שמביא אל עיצוב הרהיטים את העניין הרב שלו בתרבויות קדומות, שמאפיין גם את עיצובי האופנה שלו. הסגנון שלו מינימליסטי ומוקפד (הוא שואב השראה גם מסרטים של תקופת הזהב של הוליווד בשנות ה-30 של המאה שעברה), אך העבודות שלו חושניות ועשויות מחומרים ייחודיים ועתיקים – כגון עצמות ועץ-מאובן. באמצעות חומרים אלה הוא יוצר צורות שמזכירות חיים בעולם שכבר אינו קיים עוד ומתרגם אותן לחפצים עיצוביים, כגון כיסאות טקסיים ומיטות.

Daniella Ohad

InstushArt

Thomas Jullien, ארט-דיקטור צרפתי, יצר סרטון קצר שמורכב כולו מתמונות שהעלו משתמשים באפליקציית אינסטגראם. הסרטון כולל 852 תצלומים שמקורם ב-852 משתמשים שונים. כל אחד מהתצלומים משמש כפיסת תצרף קטנה שאולי אין לה חשיבות יוצאת-דופן בפני עצמה, אך כאשר היא מונחת במקום הנכון בלוח התצלומים של ג'וליאן היא מסייעת לו לספר סיפור של ממש. אמנם, האמירה האמנותית שהסרטון הזה מכיל נדמית פשוטה למדי (אנשים רבים רואים את העולם מבעד לאותו מבט, בגלל או בזכות הקופסה הקטנה שהם מציבים מול עיניהם כדי לחצוץ בינם לבין אותו עולם), אך הסרטון הוא תרגיל קצר וחביב שטומן בחובו הבטחה גדולה: יום אחד, ממש בעוד רגע, יבוא מישהו וישתמש בכלים המסקרנים שאמנות הנתונים מציעה לו ויעשה בהם דבר גדול.

The Beautiful Future

"The Beautiful Future" (העתיד היפהפה) היא תערוכה שהתקיימה החודש בבייג'ינג ושנוצרה כשיתוף פעולה יוצא-דופן בין ניק בונר ודומיניק ג'ונסון-היל (שני מערביים המתגוררים ופועלים בבייג'ינג ומפעילים סוכנות נסיעות המתמחה בטיולים בצפון קוריאה וחברת אופנת-רחוב, בהתאמה) לבין קבוצה של ציירים צפון-קוריאנים אנונימיים, שהפיחו חיים בשרטוטים הגולמיים שהעבירו להם בונר וג'ונסון-היל.

הציורים גדולי הממדים שמרכיבים את הסדרה מתארים בעזרת האסתטיקה המובהקת של ציורי התעמולה הצפון-קוריאנים אוטופיה סינית צבעונית, המשלבת אייקונים אמנותיים המוכרים מהפרופגנדה הקומוניסטית (המון צועד בסך, חיילים מניפים דגלים, חקלאים מחויכים מעבדים את האדמה וכו') ומונומנטים חדשים של סין העכשווית - כלומר, אותם מבנים שנבנו בשנים האחרונות בבירה הסינית שנהפכה לגן המשחקים האקסטרווגנטי של אדריכלים מערביים.

בציורים ניתן לראות את בניין הטלוויזיה הסינית (CCTV) של רם קולהאס, את האיצטדיון האולימפי ("קן הציפור") של הרצוג ודה מורון, את היכל תחרויות השחייה ("קוביית המים") של PTW architects (שני האחרונים נבנו במיוחד לקראת המשחקים האולימפיים בייג'ינג 2008).

השימוש במבנים האולטרה-מודרנים אלה של "סין החדשה" לצד הביטוי הוויזואלי של ערכיה של "סין הישנה" יוצר דיסוננס מרתק, שרק מתעצם אם לוקחים בחשבון שאת הציורים יצרו אמנים הפועלים במדינה טוטאליטרית שמביאה לידי קיצוניות את תפיסת העולם ואת הנורמות הפוליטיות והתרבותיות של סין בימי היו"ר מאו.  

  

השיטוט הווירטואלי בתערוכה המרתקת הזאת הזכיר לנו את הימים שבהם שיטטנו במו רגלינו במתחמי האמנות הגדולים בבייג'ינג (כולל בגלריות ובחללי יצירה של אמנים סינים שפועלים במפעלי ענק נטושים ובכפרי אמנים מחוץ לעיר). אותה חוויה סינית עוררה בנו סקרנות רבה לאמנים הסיניים העכשווים שיוצרים במציאות המשתנה כל העת סביבם ותחת מגבלות וקשיים שלעתים כלל אינם ברורים למי שמבקר חטופות בעולמם. סין ללא ספק ממשיכה להוות חידה מרתקת בעבור העולם שמחוץ לה והאמנות שלה לעתים חושפת טפח ממה שמתרחש בתוכה, אך לעתים מכסה טפחיים ומקשה עוד יותר לפצח אותה.   

Arcade Fire

Arcade Fire, להקת הרוק הקנדית המועדפת על The Vagabundas, שחררה לאחרונה סרט-הופעה באורך בינוני (22 דקות), שכולל שלושה שירים מהאלבום החדש שלה, Reflektor, שאמור לצאת בסוף החודש. לסרט-ההופעה קדם מסע קידום מקורי שבמסגרתו צצו כתובות גראפיטי מסתוריות על קירות בערים מסביב לעולם, קטעי אודיו קצרצרים הופיעו ונעלמו ברשת ללא הודעה מוקדמת והופעה חיה של הלהקה (תחת השם הבדוי Reflektor) נערכה במונטריאול ללא כל הודעה מוקדמת.

סרט-ההופעה (שאליו מגיחים כמה שחקנים מפורסמים להופעות אורח קצרצרות) מציג פן חדש ומפתיע למדי של חברי הלהקה, שבדרך כלל עוטים על עצמם בהופעות הפומביות שלהם ובקליפים של שיריהם ארשת חמורת-סבר ומהורהרת. בסרט הצבעוני, השמח והמקושקש-למדי (שאותו ביים רומן קופולה, "הבן-של") אפשר אפילו לראות את וין באטלר, מנהיג הלהקה בעל פני הלבלר הקפדן, רוקד ומחייך. 

השינויים במצב הרוח הכללי של הלהקה לא משנים, עם זאת, את הגישה השכלתנית שלהם לחיבור שבין מוזיקה פופולרית לאמנות והניסיון שלהם לאתגר בדרך חדשה את אמנות קידום-המכירות המוכרת צפוי להיות אחד הדברים המסקרנים בחודש הקרוב בסצנת המוזיקה העולמית.

Instagram Finds

קשה להודות, אבל האינסטגרם הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. חוץ מלעדכן מדי פעם בתמונות של מנו (כן, גם אנחנו הפכנו להיות חלק מההורים האלה, אבל משתדלים שהתמונות יהיו באמת מעניינות), הגלגולים בין משתמש אחד לאחר מסייעים לנו להיתקל באמנים מעניינים וייחודיים, שסביר להניח שכלל לא היינו מגלים אותם אלמלא הרשת החברתית.

QT-A הוא בדיוק כזה - אמן קולאז' יפני, שמנהל חשבון אינסטגרם מעולה. העבודות הסוריאליסטיות שלו משלבות דימויים מרתקים, באסתטיקה מדויקת ובשילובי דימויים שובי לב, מרגשים, קיטשיים לעתים ומשעשעים.

הרבה מידע לא הצלחנו לאתר על האמן האניגמטי הזה – בטאמבלר שלו נכתב שהוא נולד ב-1974, מתגורר ביפן ושהוא פועל כארט-דירקטור במשרד פרסום וכאמן קולאז'. QT-A חושף ברשת רק את מה שהוא רוצה שנדע ומניח לעבודות שלו לדבר בעד עצמן. כל מה שהוא מבקש זה שנתגלגל אליו, כך או אחרת, ונעניק לו מבט שני וגם לב קטן ואדום שמחכה תמיד מתחת לתמונה. 

exactitudes

 Carry Daddies - Rotterdam 2005

אנחנו רגילים לחשוב ולהאמין שאנחנו מיוחדים. ייחודיים. חד-פעמיים. העידן שלנו כמו תובע מאתנו לחגוג את החופש שלנו להיות אנחנו עצמנו ומעניק לנו את הכלים לעשות זאת בקלות. עם זאת, נדמה שכמעט כל הבחירות שלנו מובילות אותנו אל המכנה המשותף, יהיה אשר יהיה, אל השבט שאנו שואפים להשתייך אליו, יהיה אשר יהיה.

Musulman - Casablanca 2000

הפרויקט הצילומי Exactitudes, של צמד היוצרים ההולנדי ארי ורסלואיס (Ari Versluis) ואלי אויטנברוק (Ellie Uyttenbroek) החל לבדוק את המכנה המשותף בין קבוצות של בני אדם בחברה המודרנית לפני כ-20 שנים.

הם מאתרים נשים, גברים, זקנים וטף, מצלמים אותם, מצרפים את התצלומים שלהם לתצלומים נוספים של חברים בשבט האנושי שלהם ומעניקים לקבוצה שם ומספר קטלוגי. תחילה פעל הצמד בעיר מגוריהם, רוטרדאם, אך מאז הם הרחיבו את גבולות פעילותם לערים ומדינות אחרות בעולם.

 Mininas - Praia 2004

כאשר אנו רואים את קבוצת התצלומים של היחידים הדומים כל כך האחד לאחר, אנו חשים שאנו מכירים אותם. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה כל אחד מהם אוהב או שונא. מאיפה הוא מגיע ולאן הוא מבקש ללכת. לאיזו מוזיקה הוא מקשיב ואיזה ספרים הוא קורא (אם בכלל). ההשתייכות לקבוצה היא עניין בסיסי והכרחי לא רק לפרט ששייך לקבוצה, מתברר, אלא גם לזה שצופה עליו מהצד.

Mister Wang - Beijing 1999

הפרויקט המתגלגל, שכבר קיבל צורה של אתר אינטרנט, ספרים, מוצרים נלווים ותערוכות (כמו זו שמוצגת בימים אלה בטייט מודרן הלונדוני) קיבל את שמו מהתכת שתי מלים: exact & attitude והוא שומר על מסגרת קשיחה למדי של סגנון ותוכן (צילום האובייקט על רקע ניטראלי, בפוזה קבועה מראש ותוך כדי הקפדה על לבוש וסטיילינג שמסייעים למלאכת הקטלוג של הפרטים בקבוצות שאליהם הם משתייכים). 

Casual Queers - Rotterdam 1995

אנחנו רגילים לחשוב ולהאמין שאנחנו מיוחדים. זה נכון, גם אם יש עוד הרבה מאוד אנשים מיוחדים שבוחרים להיראות ולהתנהג בדיוק כמונו.

From Israel with Love

העיתונאי הספרדי רפאל אניבל פירסם בשבוע שעבר ראיון מסקרן עם האמנית הישראלית זויה צ'רקסקי במגזין הספרדי המומלץ מאוד yorokobu. הראיון חושף בפני קהל דובר ספרדית את סיפורה של זויה, את המקום הייחודי שלה באמנות הישראלית, את פעילותה במסגרת קבוצת האמניות New Barbizon, ואת דיעותיה המקוריות והמנוסחות בישירות נוקבת ומשעשעת על עולם האמנות העכשווי.

בכתבה מצוטטת גם מרב זקס מ-The Vagabundas, שאומרת שהעבודות של זויה ושל שאר בנות New Barbizon, מעניקות לנו (כלומר, לקהל הישראלי) מבט חדש, שבאמצעותו אנו יכולים להסתכל על עצמנו מבחוץ, דרך עיניים שהן זרות ומוכרות בעת ובעונה אחת.

הנה הכתבה, שזכתה לכותרת From Israel with Love:

(Circumcision of an adult. Zoya Cherkassky)

La primera vez que escuché hablar de Zoya Cherkassky y New Barbizon, el colectivo de artistas soviéticas que agita a la efervescente intelectualidad israelí con sus trabajos, fue casi imposible no caer en la cinematográfica (y casi obvia) tentación de imaginar a estas mujeres como a un grupo de frías y meticulosas espías al más puro estilo del film From Russia with Love. (“Nosotras procedemos de la URSS, nuestros países habían dejado de existir en aquel entonces”, me dirá Cherkassky varias veces en nuestro primer encuentro).

Nada más lejos de la realidad. Tanto la artista como el resto de integrantes (Natalia Zourabova, Anna Lukashevsky, Asia Lukin y Olga Kundina) de New Barbizon son sólo la punta del iceberg de una nueva y emergente generación de artistas que emigraron a Israel en plena década de los 90, junto a más de un millón de judíos, después de que Mijaíl Gorbachov abriese las fronteras de la antigua URSS.

“La mayoría de nosotras llegamos a Israel cuando teníamos 14 o 15 años”, explica Cherkassky, que ahora cuenta con 36, desde su estudio en el sur de Tel Aviv. “Al contrario de lo que pueda parecer, la inmersión en Israel no fue en exceso complicada. Muchos emigramos a la vez y eso ayudó a que no echásemos de menos lo que habíamos dejado atrás. Además, las condiciones aquí para un artista eran mejores, había más libertad, más posibilidades. En Ucrania aprendí la técnica, a seguir las pautas clásicas, mientras que aquí pude dejar fluir ese conocimiento, darle voz propia”, matiza.

(Attack of the 50 Ft. Woman, 2005. Zoya Cherkassky)

El aprendizaje de las componentes de New Barbizon se desarrolló casi paralelamente a su precoz éxito. De hecho, Cherkassky, “agobiada” por los cada vez más numerosos encargos de las galerías y ante las muchas expectativas creadas, decidió dejarlo todo y marcharse a Berlín, “la ciudad donde, de cada dos habitantes, uno es artista”, dice no sin cierta ironía.

“Fue la mejor decisión que pude tomar. Los premios y las peticiones de los galeristas llegaron demasiado pronto. Me agotó, no sabía cómo manejarlo. Llegó un momento en el que me sentí vacía y la mejor opción era ponerle freno a toda aquella locura. Quería explotar otros caminos y creo que lo he conseguido”, apunta.

(Jaffa Dalet, 2012. Zoya Cherkassky)

De momento, sus dos siguientes proyectos son New Barbizon y una serie que retrata la realidad de los judíos de origen ruso en Israel. ¿Imposible desprenderse de su pasado? “Te equivocas, no es mi pasado. Es mi día a día, mi realidad actual, lo que como y el idioma que utilizo la mayor parte del día”, dice. Y no le falta razón, sólo hay que echar un vistazo a los impresionantes lienzos que cuelgan por todas partes del estudio para comprobarlo. Imágenes que recrean de manera más o menos realista las virtudes y contradicciones de una generación marcada irremediablemente por el judaísmo y la vieja tradición comunista.

“Tanto Zoya como el resto de artistas de New Barbizon tienen la particularidad de ofrecernos la mirada de unos artistas que viven y trabajan aquí, pero que tienen un pasado y una influencia cultural diferente, hecho que permite que a través de sus pinturas podamos observarnos a nosotros mismos y a nuestro entorno de una manera diferente”, explica la comisaria y consultora de arte Merav Zaks.

(Estudio de Zoya Cherkassky. Por Shayna Hodge)

¿Hay algo que le preocupa?, “sí, la imbecilidad y lo superfluo en que se ha convertido el arte en los últimos tiempos. Hace poco puse en Facebook que iba a crear una nueva obra que consistiría en exponer seis kilos de mierda en el centro de una galería. ¿Cree que alguien puso en duda qué tipo de arte era eso? ¿Qué valía podía tener una creación así? Nadie, ni lo más mínimo. Lo único que se preguntaban era cómo iba a encontrar tanta mierda, o cómo iba a conseguir que se mantuviese durante tanto tiempo sin desparramarse por todo el local. Una locura, como entenderá. De ahí que quiera investigar los límites del arte, si es que existen; la frontera, dónde empieza y termina el acto artístico. Ese es mi camino”, razona Cherkassky, en un discurso a medio camino entre la prudencia soviética y el desparpajo israelí.

(Passover, Zoya Cherkassky)

(Zoya Cherkassky)

(Bread, Zoya Cherkassky)

(Laundry at kibbutz Baram, Zoya Cherkassky) 

(I as an artist, 2008. Zoya Cherkassky)

(Zoya Cherkassky. Por Shayna Hodge)

The Color Of

"The Color of" הוא מיזם חדש של האמן הסינגפורי פונג קווק פן (Fung Kwok Pan) שמתבסס על יצירת אמנות אינטרנטית מוקדמת שלו, שבמסגרתה ביקש למצוא את ההגדרה האובייקטיבית ביותר לצבע האמיתי של הדברים, בהתבסס על תצלומים שהעלו לרשת גולשים אנונימיים.

The Color of היא למעשה אפליקציה שמציעה למשתמשי תוכנת אינסטגראם להכניס אל האפליקציה מלה או ביטוי לבחירתם. לאחר מכן האפליקציה מוצאת את כל התצלומים שהועלו לאינסטגראם ותויגו תחת אותו שם או ביטוי ומניחה אותם זה על זה, כדי ליצור קולאז' אבסטרקטי, שאמור לבטא את המשמעות האמיתית של המושג, או לפחות לשמש כרקע יפה למסך העבודה של הסמארטפון שלכם.

הקונספט של האפליקציה הולם להפליא את הטרנד העולמי של אמנות מסדי הנתונים, שבהם אמנים עושים שימוש בנתונים סטטיסטיים או בטביעות רגל דיגטליות באינטרנט כדי לנסח אמריה אמנותית על החיים המודרניים, יחד עם משתמשים רבים מרחבי העולם. החוויה הזאת נמצאת כעת בחיתוליה ומי שרוצה לקחת בה חלק יכול להוריד בחינם את האפליקציה של קווק פן ולחפש בעצמו איזה צבע או שילוב צבעים המלים שלו יכולות ליצור.

Keren Taggar

קרן תגר. צילום: מוטי קיקיון

עוד תזכורת: ביום שבת נקיים שיח גלריה עם קרן תגר וכנרת לוריא, שמציגות שתי תערוכות יחיד בגלריה אלפרד (בן עטר 19, ת"א). במפגש תשתתף גם מרב זקס, אוצרת התערוכה. 

זה מה שיש לקרן לספר על תערוכת היחיד הראשונה שלה:

בתערוכה "בגיל שלוש ושלושים הפסקתי לפחד" מוצגות מבחר עבודות שיצרתי בשלוש השנים האחרונות. רבות מן העבודות הופיעו בבלוג האיור האישי שלי, שהעיסוק בו מגיע לסיומו עם פתיחת תערוכה זו.

ב-2010 פתחתי את הבלוג "Drawing Diary", כדי ליצור לעצמי פלטפורמה עצמאית לתצוגה, וכדי שאוכל לעסוק בחופשיות במה שמעניין אותי, מבלי להידרש לעניין הקטלוג המקובל והמגביל "איור / אמנות".

כאן פשוט עשיתי.

בבלוג הצגתי באופן יום-יומי את העבודות שנוצרו בעקבות רישום שיטתי ואובססיבי, שנועד לשמר את הימים, לייצר פיסות זיכרון של דברים חולפים.

suspension אקריליק על קרטון

אני מוטרדת מאוד מהזמן שעובר ואוזל. אני מרגישה אותו נושף בעורפי כל הזמן. השנה, התחושה המעורפלת שמלווה אותי שנים, התגלגלה למצב קונקרטי כשהתגלה שאני חולה.

הצורך לצייר מציל אותי ומוציא אותי מהמיטה.

Like the Leaf Clings to the Tree, עפרון על נייר

בעבודות שלי אני מעבדת שוב ושוב כמה נושאים מרכזיים: חלומות, פחדים, יופי, געגוע. התהליך הזה מסייע לי להתמודד עם המצב הבלתי-נסבל של המודעות למוות ועם תנועת המטוטלת התמידית בין ייאוש לתקווה. נקודת המבט הזאת, שנשמעת על הנייר מאד קודרת ומדכאת, מובילה אותי למקומות של פליאה והיקסמות. כל דבר מספיק חשוב: חלום שכמעט נשכח, פיסת נוף אגבית בחלון, חולצה שהושלכה סתם כך על כיסא.

ללא כותרת (סוודר גולגלות), עפרון ועטים על נייר

העבודה היום-יומית שלי היא מהירה יחסית (בעיקר רישום בעפרון ובפורמטים קטנים) ולכן אני מסיימת וממשיכה מיד הלאה. אל הרגע הבא. הרגשתי שאסור לי להפסיק, כי אין מספיק זמן לכל הרעיונות והמראות שעלי לשמר דרך הרישום.

באמצעות התערוכה אני מרשה לעצמי לעצור לרגע.

 גלויה מיפו 2012. אקריליק על קרטון

השם "בגיל שלוש ושלושים הפסקתי לפחד" הופיע לראשונה בעבודת טיפוגרפיה שיצרתי במהלך השנה האחרונה – שנה שבה הקרבה למוות איינה את רוב הפחדים שהגבילו את חיי עד כה.

במידה רבה, תערוכת היחיד הראשונה שלי היא תוצאה של חוסר-הפחד החדש הזה.

ללא כותרת (ערימה על הראש). אקריליק על קרטון

את תמונות התערוכה צילם אריאל קן.