The art jigsaw of Benno Kalev - part II

המשך הראיון עם בנו כלב, מאספני האמנות המרתקים הפועלים בארץ:

 חן שיש

 רפי לביא

גלעד קידר

אז יום אחד הבנת שיש לך אוסף, אבל מתי בעצם הבנת מה בדיוק אתה אוסף בו?

"לקח לי הרבה זמן לגלות מה באמת מעניין אותי. ידעתי מה התמונות מעוררות בי, קודם כל רגש ואז סקרנות אינטלקטואלית. ידעתי גם שאני אוהב קווים, או יותר נכון זרימה של קווים, אבל בזבזתי הרבה מאוד שנים, כמעט שני עשורים, עד שגיליתי את הזירה שבאמת מלהיבה אותי – האמנות העכשווית. רק בשנות ה-80 יישרתי קו עם מה שקורה באמנות הישראלית. עד אז, קניתי עבודות בעיקר מגלריות, כי לא אהבתי את המפגש עם האמנים המבוגרים והמרירים שפגשתי, אבל אחר זה הכל השתנה".

אתה יכול להיזכר ברגע אחד משמעותי בזירה הזאת?

"המפגש עם מוישל'ה (האמן משה גרשוני) היה הפעם הראשונה שבה ממש נהניתי להיכנס לסטודיו של אמן, לפני זה לא אהבתי לעשות את זה. פגשתי שם אדם חושב, יצירתי ודעתני. לפני זה קניתי עבודות שלו, אבל אחרי שפגשתי אותו הטעם שלי באמנות החל להשתנות. דבר דומה קרה לי אחרי שפגשתי את רפי (רפי לביא), שאתו היתה לי שפה משותפת מהרגע הראשון".

משה גרשוני

מפגש כזה עם אמן, שמבוסס על סחר חליפין, כסף תמורת אמנות, יכול להבשיל לכדי חברות אמיתית?

"בוודאי. אני מנהל מערכות יחסים עם אמנות, אבל בעיקר עם אמנים. כדי לאסוף אמן אני צריך לדעת שיש בו משהו שכובש אותי, שגורם לי לרצות לחקור את העשייה שלו. ברגע שאני נתקל בעבודה מסוימת, אני מציין בפני מי צייר אותה ורושם בפני שצריך לעקוב אחרי העבודות האלה. לרוב אני בכלל לא יוצר אתו קשר, בטח לא בשלב הראשון. אני לא משופע בכסף ולבוא ולהתקשר עם עוד אמן, בשבילי זו התמכרות, כי אני לא קונה תמונה אחת, או שתיים, או עשר, של אותו אמן. אני צריך הרבה יותר. אני צריך להפוך לחבר שלו, במידה כזאת או אחרת".

והכסף שנתקע שם באמצע החברות לא מפריע?

"אני חושב שלא. אני הרי לא עומד על המקח. אני חושב שזה מבזה. כשאתה נכנס לחנות כדי לקנות חולצה אתה לא מתווכח עם המוכר על המחיר, אז למה באמנות זה ככה? אני מרגיש שזה מבזה אותי ומבזה את האמן. אני לא מסוגל להגיד למישהו 'זה יקר מדי בשבילי, תוריד במחיר', פשוט לא מסוגל, כמו שאני לא מסוגל לקבל מתנות".

מה רע במתנות, מתנות זה דבר נחמד.

"כן, אז שיביאו לי שוקולד או נקניק טעים, אבל לא תמונה. הכרתי רק מעט מאוד ציירים, כמו רפי, למשל, שהצליחו להכריח אותי לקבל מהם מתנות, אחרת הם היו עושים סצנה. במקרה כזה, הייתי עושה אתם החלפות. הוא נותן לי מתנה? גם אני נותן לו מתנה, ציור אחר, של אמן אחר. אני מאוד מקפיד על זה".

למה?

"בגלל האופי המחורבן שלי. אני מר-לא-נעים-לי".

אז איך זה עובד, אתה שואל את האמן מה המחיר ואז מחליט אם לשלם, או לא?

"יש כאן כבר דבר והיפוכו. היות וזה כבר סוד גלוי שאני לא מתמקח על המחיר, אז אנשים כבר יודעים שאם ינקבו בסכום גבוה, אני אגיד תודה רבה ושלום. אז בצורה עקיפה, אני כן מתמקח, כי מראש יודעים מה אני מוכן לשלם, אבל בכל זאת, זה מרגיש לי יותר נקי. לפעמים אני מתמקח עם אמנים, אבל דווקא כלפי מעלה. אם צייר צעיר מציע לי עבודה במחיר נמוך מדי, אני מתעקש להעלות לו את המחיר".

זה לא נשמע  הגיוני מבחינה כלכלית, בטח מצדו של מנהל כספים מנוסה.

"באמת אין שום דבר הגיוני בהתנהלות הכלכלית שלי. לכן, כשאני וכשאני פוגש אמן שאתה רוצה להיקשר אליו, אני יודע שמחכה לי המון כאב לב והמון צער, ורק מעט רגעי שמחה. כשאני חומד עבודות של צייר ואני לא יכול להרשות לעצמי אותן, זו תחושה נוראית. זה מסובך מאוד. אני הרי אדם שמלכתחילה לא היה צריך להתחיל לאסוף אמנות".

למה, בגלל האופי שלך, המתמכר בקלות?

לא, בגלל מקורות המימון שלי. אספנות זה משחק לילדים גדולים עם כיסים עמוקים. אין לך כסף? שב בבית ותעשה מה שאתה רוצה, אבל תעזוב את השטח הזה. אני, בטיפשותי, אמרתי לעצמי מזמן שאני יכול להסתדר עם מה שיש לי. חשבתי שאם יש לי טביעת עין ואורך רוח לעשות מעקבים אחרי אמנים מעניינים ולרכוש במשך הרבה זמן כמה עבודות מעניינות, אז אוכל להגיע לעבודות משמעותיות בלי מקורות מימון גדולים".

אבל זה בדיוק מה שאומרים עליך, שהצלחת לעשות את זה, שאתה סיפור הצלחה.

"אני ממש לא סיפור הצלחה. יש אצלי באוסף המון חורים שחורים איומים, של אמנים שלא הצלחתי לקנות ושאני מת עליהם".

למשל?

"אריה ארוך".

אבל דווקא ראיתי שיש לך עבודות של ארוך.

"יש לי רק שתי עבודות שלו, אז אני אומר שאין לי. אני לא יכול לעשות שום דבר אתן. אני לא יכול להשוות בין העבודות שלו שיש לי באוסף. אין לי מספיק מקום לשחק אתן. לשם כך אני צריך הרבה יותר עבודות, הרבה יותר מהאמן שיהיה אצלי".

שי צורים

גלעד קידר

"לבנו יש רעב שאי אפשר להשביע אותו לאמנות", מעידה האמנית אסנת רבינוביץ. "הוא כל הזמן רוצה עוד. לא מתוך איזו תאוותנות מכוערת לצבור רכוש, אלא מתוך תשוקה אמיתית לגלות דברים חדשים. במובן הזה, הוא כמו נער צעיר שעדיין נמצא רק באמצע ההתהוות שלו. הוא רק מתחיל לגלות את עצמו, דרך האוסף שלו. שוב, הוא חושב כמו אמן, שתמיד מצפה לו אתגר נוסף וחלום אחר והוא אף פעם לא מרוצה ממה שהשיג".

"אפשר לראות את ההתפתחות של האוסף של בנו לאורך השנים", מסבירה רותי דירקטור. "בהתחלה הוא אסף רק עבודות נייר, בעיקר כאילוץ כלכלי – הוא קנה, למשל, עבודות של רפי לביא שהיום מוצגות בביאנלה בוונציה, בזמן שאחרים לא התייחסו אליו ברצינות. אבל עם השנים, המנעד שלו התרחב. בשנים האחרונות הוא קונה עבודות גדולות יותר, לא רק של ציירים קאנוניים, אלא גם של אמנים צעירים הרבה יותר שאין להם חשיבות גדולה לכאורה באמנות הישראלית. זה מראה שהוא ממשיך להתפתח".

המשך בפוסט הבא...

The Art Jigsaw of Benno Kalev - part I

לפני זמן מה נפלה בידינו ההזדמנות להיפגש לשיחה על אמנות, אספנות, שירה ושאר אובססיות עם אחד מאספני האמנות המרתקים הפעילים בארץ – בנו כלב. לרגל פתיחת עונת האמנות, החלטנו להציג את השיחה במלואה ואת התרשמותנו ממנה (אך בהמשכים, מפאת אורכה):

בנו כלב הוא אמן שלא יודע לצייר, לרשום, לשרטט, לפסל, או ליצור אמנות בכל דרך אחרת. חולצתו המכופתרת והמגוהצת בקפידה חפה מכתמי צבע ובידיו לא דבק חימר או טרפנטין. בלית ברירה אחרת, כלב, שברשותו אחד מאוספי האמנות המרשימים והייחודיים ביותר בישראל, בורא בסקרנותו, במרצו, בהתמדתו, באהבתו וגם בארנקו את מה שידיו לא מצליחות לעשות.

כמו אמנים רבים אחרים, כלב מגיע מדי יום לסטודיו שלו, שממוקם בקרית המלאכה בדרום תל אביב, אזור שבו ציירים, פסלים ויוצרים אחרים פועלים בחללי עבודה מלבניים לצד שכנים יצרני חולצות, עובדי בתי דפוס ופועלים בבתי מלאכה זעירים. שם, בין הלמות הפטישים וזעקות המכבשים שמהדהדות בסמטאות הצרות והפקוקות תמיד, כלב יצר יש-מאין פינה שקטה ומלאת יופי, שבה שמורים כמה משכיות החמדה החשובות ביותר של האמנות הישראלית. אלה נמצאות תמיד במרחק הושטת יד מכלב עצמו, שאף פעם לא מפסיק להתבונן בהן, לחשוב עליהן, לחקור אותן ובעיקר לדבר עליהן.

שיחה ארוכה עם כלב אפשר לדמות, כך נדמה, רק לצפייה אינטנסיווית בציור אבסטרקטי גדול ממדים. בכל רגע פרט אחר תופס את תשומת הלב של הצופה, כלומר של בן שיחו. בדל מחשבה שהוא שולף ממקום נסתר בתוך ראשו מקבל לפתע תאוצה ונצבע בגוונים עזים של התלהבות, אבל מיד לאחר מכן נזנח לטובת רעיון חדש, מסעיר יותר. הוא קופץ בין נושא לנושא, נזכר בסיפור שהתרחש לפני כמעט חמישים שנה ומצליח לקשר אותו במשיחת מכחול בלתי נראית אל יצירה מסעירה שראה רק בשבוע האחרון.

בדיוק כפי שציור מוצלח לעתים לא מסתיים בהכרח במסגרת העץ שמקיפה אותו, כך גם כלב לא מגביל את עצמו לזירה אחת בלבד של דיאלוג. הוא יושב מאחורי שולחן כתיבה גדול בסטודיו שלו, אבל לא מסתפק רק בו. הוא מזנק פעם אחר פעם מכיסאו וחוצה בצעדים מהירים ונחושים את רצפת הבטון הממורטת שמובילה אל מדפים ישרים שעליהם נחות תמונות ממוסגרות ואל מגרות עמוקות שבהן טמונות עבודות ערומות. רגע אחד הוא מצביע על לוח ברזל חלוד שיצר הפסל יעקב דורצ'ין, שמיד מזכירה לו סקיצה לעבודה גדולה ששרטט אריה ארוך ואז ממהר אל ארון הספרים שלו, כדי לשלוף מתוכו עותק של ספר של ס. יזהר שבין דפיו מסתתר משפט שראוי לצטט מתוכו. כמה דקות לאחר מכן הוא שוב ינתר מאחורי השולחן, יעמוד על קצות אצבעותיו וימתח את ידיו כדי להוריד ממדף גבוה עבודה של יאיר גרבוז, שבה מופיע דיוקן של הצייר המנוח הנרי שלזניאק. תוך כמה דקות יעמדו ליד הציור עוד ארבעה ציורים: ציור של יוסף קריספל, שניסח מחדש את העבודה של גרבוז, עבודה מלבנית שצייר גרבוז על שולחן קפה ישן ושתי עבודות שמדברות אתה ללא-מלים, אבל בשפה ברורה - אחת של רפי לביא והאחרת של עדו בר-אל. ארבע העבודות הללו, מספר כלב, הציתו אצלו את הלהבה שבסופו של דבר הפכה לתערוכה האחרונה שלו בגלריה גורדון, שהציגה מבחר מאוסף האמנות שלו, אחת מסדרה של תערוכות שבהן נחשף הקהל הרחב לאוצרות הנחבאים בין כתלי הסטודיו הקטן שלו.

יוסף קריספל

גם עניין פעוט לכאורה, כמו הגשת כרטיס הביקור שלו למבקר מזדמן בתחילת המפגש ביניהם, טומן בחובו סיפור ומוסר השכל קטן וערמומי על הדרך שבה אנו רואים וצורכים אמנות: "כשהדפסתי לי כרטיסי ביקור, ביקשתי רשות מרפי (לביא) להשתמש באחד מהדימויים שלו, איור של כלב שחור, שמתכתב, כמובן, עם הכלב שבשם המשפחה שלי. כשניגשתי לבית הדפוס לקחת את הכרטיסים, ראיתי שהמדפיס הוסיף ליד הרישום את שמו המלא של רפי, כמו שעושים במוזיאון, כי בעיניו אי אפשר להציג ציור בלי השם של האמן. ניגשתי אל רפי די מדופרס בגלל התוספת הזאת, אבל הוא דווקא היה מרוצה ואמר לי שהשם שלו, שיוצא מתחתית הרישום, מבין רגלי הדמות שצייר, נראה כמו הקקי של הכלב".

לעתים לא-קל לעקוב אחרי הרצף האסוציאטיווי של כלב. משפטיו המנוסחים בעברית צחה, נעימה ורוויה בתשוקה ובמטאפורות, עמוסים בתאריכים, בשמות של ספרים, של ציורים ושל תערוכות, ובתיאורים צבעוניים של אגדות ציור ישראליות, עליהן הוא מדבר בכבוד רב, כמו נער מעריץ, אף על פי שחלק מהציירים צעירים ממנו, ותמיד בלשון הווה, אף על פי שחלקם כבר עברו לעולם אחר, שכולו בדי קנבס ריקים ושפורפרות צבע מלאות.

דמותו של כלב שונה בתכלית השינוי מדמות אספן האמנות בעל הכיס העמוק או פטרון האמנים רב העוצמה כפי שהיא נתפשת בדרך כלל. לרשות כלב מעולם לא עמדו משאבים בלתי נדלים או הון עצמי גדול (הוא היה שכיר כל חייו – עבד כרואה חשבון זוטר וטיפס לתפקיד מנהל הכספים של רשת מלונות מוריה, לפני שיצא לגמלאות) והקשרים שיצר עם היוצרים שאת עבודותיהם קנה במרוצת השנים חורגים מהיחסים שנוצרים בדרך כלל בין אספן לאמן.

פיליפ רנצר

"בניגוד לאספני אמנות גדולים אחרים שאנחנו מכירים בישראל, האוסף שלו בנו כלב הפך לעיסוק המרכזי של חייו", אומרת רותי דירקטור, אחת ממבקרות האמנות והאוצרות החשובות בישראל. "הוא לא אוסף אמנות כדי לגלגל רווחים או כדי לקנות לעצמו מעמד – הוא פשוט מאוהב בתחום הזה ומחויב באופן טוטאלי לאוסף שלו".

"בנו לא סתם קונה עבודות אמנות, הוא קונה ציירים והופך אותם לחברים שלו", מספרת האמנית אסנת רבינוביץ, שרבות מעבודותיה מקוטלגות באוסף כלב. "הוא משקיע הרבה זמן ומאמץ ביחסים האלה ולכן אני מרגישה שאני יכולה לדבר אתו כל אל קולגה, כמו אל אמן. הוא חי את האמנות באותה אינטנסיוויות שאני חיה אותה ומה שמניע אותו בעולם הזה זו אמונה לוהטת באפשרויות של האמנות ולא גחמות חיצוניות וזרות".

"הסטודיו שלו נמצא ממש ליד הסטודיו שלי ולא פעם אנחנו קופצים אחד לשני כדי לדבר, להתייעץ בנוגע לפרויקטים שאנחנו עסוקים בהם באותו זמן", מוסיפה רבינוביץ. "יש לו מבט חד, קצב מחשבה מהיר ואינטואיציות מאוד מעניינות. הוא תמיד יודע איזו עבודה הוא רוצה ומה החתיכה הבאה שהוא צריך כדי להגדיל את הפאזל הזה שלו, שעליו הוא עובד במשך שנים".

רפי לביא

הפאזל האינסופי של כלב מורכב מאלפי פיסות. חלקן זעירות ויכולות להיבלע בתוך הכיס, ואחרות יכולות להשתלט על קיר גדול. כלב מרכיב אותו לבד, בלי אוצר שיסייע לו לאתר רכישות פוטנציאליות חדשות, מנהל לשכה שיעשה סדר במצבורי הניירות שנערמים של שולחנו או אפילו עובד מחסן שיטלטל את התמונות הכבדות מהמסגר אל הסטודיו ויטפל בזכוכית שנשברה או במסמר שהתעקם. כלב עושה את הכל בעצמו, בזריזות ויעילות שגורמות לו להיראות צעיר בהרבה מגילו.

אתה עושה הכל לבד מתוך בחירה, או בגלל אילוץ כלכלי?

"בגלל שילוב של שניהם. אין לי כסף להעסיק עוזרים והרבה פעמים אני מתגעגע לחיים הקודמים שלי, שבהם היתה לי מזכירה ומישהו שיתקן לי את הפקס ויעשה בשבילי שליחויות וישאיר לי זמן להתבטל, כמו שאני אוהב. מצד שני, העובדה שאני פועל לגמרי לבד נותנת לי שליטה מלאה על האוסף שלי. אני יכול לשבת כאן לבד בסטודיו וכל מה שאני צריך נמצא מול העיניים שלי".

דוד הנדלר

סטודיו זה מקום שיוצרים בו, אז מה בעצם אתה יוצר כאן?

"אני יודע שלקרוא לחלל שבו אני עובד סטודיו זה משהו שעלול להישמע קצת פלצני, אבל הסטודיו שלי הוא באמת לא סתם משרד, אלא סטודיו לתיעוד ולמחקר של אמנות ישראלית. אני נפגש פה עם אמנים ומדבר אתם ומדבר גם אנשים אחרים על אמנות. אני שומר בו רצף של עבודות שמספרות ביחד סיפור. זה הסיפור היחיד שאני יכול לספר ואולי הוא די בנאלי, אבל זה הסיפור שלי".

למה חשוב לך שהעבודות שרכשת יהיו כאן, בהישג יד, מה יקרה אם כולם יוצגו במקומות אחרים?

"באופן תיאורטי לא משנה לי איפה תלויות או שמורות העבודות. אם ארצה, אני יכול לעצום את העיניים, להעלות אותן מהזיכרון ולראות אותן, על כל הפרטים הכי קטנים שלהן. אבל האמת היא שזה לא מספיק לי. אני צריך את התחושה של הנוכחות של הציור מולי, את החושניות של לגעת בתמונה, לראות אותה, לחשוב עליה. קשה מאוד לעשות את שלא במגע ישיר אתה. הכל צומח מהמגע הזה עם העבודות. כאן, בסטודיו שלי, יש לי זמן ושקט לעשות עם העבודות מה שאני רוצה, להשקיע בהן זמן ומחשבה. התנאים לצפייה באמנות במקומות אחרים הם פשוט נוראיים. אתה נכנס לגלריה ויש שם מלא אנשים, שצועקים ומדברים ושותים יין ואוכלים בוטנים. אין לך את האינטימיות שאני מחפש, את הקשר האישי עם היצירה. לא, אני לא יכול לעשות את זה בשום מקום אחר חוץ מכאן".

שי צורים

מאיפה מגיעה המשיכה החזקה הזאת לאמנות, זה משהו שספגת בבית הוריך?

"גדלתי בבית שהמוזות ששוטטו בו היו הספרות והמוסיקה, אבל ממש לא האמנות הפלסטית. אני ניגנתי כינור ולמדתי אצל אבי, שהיה נגן טוב מאוד, אבל הוא אמר לי שכנר גדול לא ייצא ממני, כי אין לי מספיק ריכוז ויכולת התמדה – קביעה שאני חושב שהיא נכונה עד היום. על הקירות בבית הורי לא היו תלויים ציורים. זה היה בית צנוע של עולים חדשים בלוד (משפחת כלב עלתה לישראל מבולגריה עם הקמת המדינה, כשכלב היה בן 10) ומעט הזמן הפנוי שהיה הוקדש לדברים אחרים. אחר כך, כשגרתי בבית משלי תליתי כמה העתקים והדפסים פשוטים שמצאו חן בעיני, אבל לא באמת הקדשתי לעניין הזה הרבה זמן ומחשבה".

"אל האהבה הגדולה והעמוקה לאמנות נפלתי במקרה" ממשיך כלב לספר, "כשהייתי עדיין סטודנט ועבדתי כמנהל חשבונות בחברה ששלחה אותי לערוך ביקורת במלון 'שרתון', בתחילת שנות ה-60. בכל יום בדרך לעבודה עברתי על פני גלריה ברחוב דיזנגוף ובכל יום נעצרתי ליד החלון שלה, כדי להסתכל בעבודה שמצאה חן בעיני – ציור של יעקב שטיינהרדט. בעל הגלריה יצא בסופו של דבר אלי והציע לי לקנות את הציור. אמרתי לו שאין לי מספיק כסף ואז הוא אמר שאני יכול לרכוש אותו בתשלומים, במחיר של משכורת חודשית אחת שלי. מיד שלפתי את פנקס הצ'קים שלי ורשמתי לו את התשלום הראשון, לפני שהוא יספיק להתחרט. בשבילי זה היה דבר מדהים, שפשוט שינה את חיי".

ומה תלוי על הקירות של ביתך היום?

"בעיקר תמונות של הצייר חיים גליקסברג, ז"ל, אביה של אשתי".

אין תמונות מהאוסף?

"לא הרבה. כמעט כל האוסף נמצא אצלי בסטודיו".

את ההתמכרות, האטית וההדרגתית, לתחביב החדש שהפך, כדבריו ל"דיבוק של ממש", תיאר כלב בטקסט שליווה את התערוכה "קיר פרטי" שהציגה במוזיאון תל אביב בשנת 2000 מבחר עבודות מאוספו: "בראשית היתה תמונה. כן, רק תמונה קטנה אחת, אך איזו נוכחות היתה לה ואיזו הרגשה נפלאה היא עוררה. בלילה, כשהתעוררתי, מגשש דרכי בחושך, ממהר לקראת צלליתה ותולה בה את עיני, מתאמץ לדלות מזיכרוני את מלוא פרטיה, או בבוקר משקמתי, ודבר ראשון – רצתי לבדוק את שהעליתי בלילה. והחודשים חולפים והנה כבר יש לי שתיים... ואני ממשיך לקנות ולהיות צרכן, ואם תרצו, אף קניין של תמונות. והשנים חולפות, המשפחה והחברים כבר הדביקו לי את הכינוי 'האספן'', עד שיום אחד, מעשה כשפים, ניצב לפני יצור ומכריז: 'שלום, נעים מאוד, שמי אוסף ואני שלך'".

המשך בפוסט הבא...