The Beautiful Future

"The Beautiful Future" (העתיד היפהפה) היא תערוכה שהתקיימה החודש בבייג'ינג ושנוצרה כשיתוף פעולה יוצא-דופן בין ניק בונר ודומיניק ג'ונסון-היל (שני מערביים המתגוררים ופועלים בבייג'ינג ומפעילים סוכנות נסיעות המתמחה בטיולים בצפון קוריאה וחברת אופנת-רחוב, בהתאמה) לבין קבוצה של ציירים צפון-קוריאנים אנונימיים, שהפיחו חיים בשרטוטים הגולמיים שהעבירו להם בונר וג'ונסון-היל.

הציורים גדולי הממדים שמרכיבים את הסדרה מתארים בעזרת האסתטיקה המובהקת של ציורי התעמולה הצפון-קוריאנים אוטופיה סינית צבעונית, המשלבת אייקונים אמנותיים המוכרים מהפרופגנדה הקומוניסטית (המון צועד בסך, חיילים מניפים דגלים, חקלאים מחויכים מעבדים את האדמה וכו') ומונומנטים חדשים של סין העכשווית - כלומר, אותם מבנים שנבנו בשנים האחרונות בבירה הסינית שנהפכה לגן המשחקים האקסטרווגנטי של אדריכלים מערביים.

בציורים ניתן לראות את בניין הטלוויזיה הסינית (CCTV) של רם קולהאס, את האיצטדיון האולימפי ("קן הציפור") של הרצוג ודה מורון, את היכל תחרויות השחייה ("קוביית המים") של PTW architects (שני האחרונים נבנו במיוחד לקראת המשחקים האולימפיים בייג'ינג 2008).

השימוש במבנים האולטרה-מודרנים אלה של "סין החדשה" לצד הביטוי הוויזואלי של ערכיה של "סין הישנה" יוצר דיסוננס מרתק, שרק מתעצם אם לוקחים בחשבון שאת הציורים יצרו אמנים הפועלים במדינה טוטאליטרית שמביאה לידי קיצוניות את תפיסת העולם ואת הנורמות הפוליטיות והתרבותיות של סין בימי היו"ר מאו.  

  

השיטוט הווירטואלי בתערוכה המרתקת הזאת הזכיר לנו את הימים שבהם שיטטנו במו רגלינו במתחמי האמנות הגדולים בבייג'ינג (כולל בגלריות ובחללי יצירה של אמנים סינים שפועלים במפעלי ענק נטושים ובכפרי אמנים מחוץ לעיר). אותה חוויה סינית עוררה בנו סקרנות רבה לאמנים הסיניים העכשווים שיוצרים במציאות המשתנה כל העת סביבם ותחת מגבלות וקשיים שלעתים כלל אינם ברורים למי שמבקר חטופות בעולמם. סין ללא ספק ממשיכה להוות חידה מרתקת בעבור העולם שמחוץ לה והאמנות שלה לעתים חושפת טפח ממה שמתרחש בתוכה, אך לעתים מכסה טפחיים ומקשה עוד יותר לפצח אותה.   

exactitudes

 Carry Daddies - Rotterdam 2005

אנחנו רגילים לחשוב ולהאמין שאנחנו מיוחדים. ייחודיים. חד-פעמיים. העידן שלנו כמו תובע מאתנו לחגוג את החופש שלנו להיות אנחנו עצמנו ומעניק לנו את הכלים לעשות זאת בקלות. עם זאת, נדמה שכמעט כל הבחירות שלנו מובילות אותנו אל המכנה המשותף, יהיה אשר יהיה, אל השבט שאנו שואפים להשתייך אליו, יהיה אשר יהיה.

Musulman - Casablanca 2000

הפרויקט הצילומי Exactitudes, של צמד היוצרים ההולנדי ארי ורסלואיס (Ari Versluis) ואלי אויטנברוק (Ellie Uyttenbroek) החל לבדוק את המכנה המשותף בין קבוצות של בני אדם בחברה המודרנית לפני כ-20 שנים.

הם מאתרים נשים, גברים, זקנים וטף, מצלמים אותם, מצרפים את התצלומים שלהם לתצלומים נוספים של חברים בשבט האנושי שלהם ומעניקים לקבוצה שם ומספר קטלוגי. תחילה פעל הצמד בעיר מגוריהם, רוטרדאם, אך מאז הם הרחיבו את גבולות פעילותם לערים ומדינות אחרות בעולם.

 Mininas - Praia 2004

כאשר אנו רואים את קבוצת התצלומים של היחידים הדומים כל כך האחד לאחר, אנו חשים שאנו מכירים אותם. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה כל אחד מהם אוהב או שונא. מאיפה הוא מגיע ולאן הוא מבקש ללכת. לאיזו מוזיקה הוא מקשיב ואיזה ספרים הוא קורא (אם בכלל). ההשתייכות לקבוצה היא עניין בסיסי והכרחי לא רק לפרט ששייך לקבוצה, מתברר, אלא גם לזה שצופה עליו מהצד.

Mister Wang - Beijing 1999

הפרויקט המתגלגל, שכבר קיבל צורה של אתר אינטרנט, ספרים, מוצרים נלווים ותערוכות (כמו זו שמוצגת בימים אלה בטייט מודרן הלונדוני) קיבל את שמו מהתכת שתי מלים: exact & attitude והוא שומר על מסגרת קשיחה למדי של סגנון ותוכן (צילום האובייקט על רקע ניטראלי, בפוזה קבועה מראש ותוך כדי הקפדה על לבוש וסטיילינג שמסייעים למלאכת הקטלוג של הפרטים בקבוצות שאליהם הם משתייכים). 

Casual Queers - Rotterdam 1995

אנחנו רגילים לחשוב ולהאמין שאנחנו מיוחדים. זה נכון, גם אם יש עוד הרבה מאוד אנשים מיוחדים שבוחרים להיראות ולהתנהג בדיוק כמונו.

Keren Taggar

קרן תגר. צילום: מוטי קיקיון

עוד תזכורת: ביום שבת נקיים שיח גלריה עם קרן תגר וכנרת לוריא, שמציגות שתי תערוכות יחיד בגלריה אלפרד (בן עטר 19, ת"א). במפגש תשתתף גם מרב זקס, אוצרת התערוכה. 

זה מה שיש לקרן לספר על תערוכת היחיד הראשונה שלה:

בתערוכה "בגיל שלוש ושלושים הפסקתי לפחד" מוצגות מבחר עבודות שיצרתי בשלוש השנים האחרונות. רבות מן העבודות הופיעו בבלוג האיור האישי שלי, שהעיסוק בו מגיע לסיומו עם פתיחת תערוכה זו.

ב-2010 פתחתי את הבלוג "Drawing Diary", כדי ליצור לעצמי פלטפורמה עצמאית לתצוגה, וכדי שאוכל לעסוק בחופשיות במה שמעניין אותי, מבלי להידרש לעניין הקטלוג המקובל והמגביל "איור / אמנות".

כאן פשוט עשיתי.

בבלוג הצגתי באופן יום-יומי את העבודות שנוצרו בעקבות רישום שיטתי ואובססיבי, שנועד לשמר את הימים, לייצר פיסות זיכרון של דברים חולפים.

suspension אקריליק על קרטון

אני מוטרדת מאוד מהזמן שעובר ואוזל. אני מרגישה אותו נושף בעורפי כל הזמן. השנה, התחושה המעורפלת שמלווה אותי שנים, התגלגלה למצב קונקרטי כשהתגלה שאני חולה.

הצורך לצייר מציל אותי ומוציא אותי מהמיטה.

Like the Leaf Clings to the Tree, עפרון על נייר

בעבודות שלי אני מעבדת שוב ושוב כמה נושאים מרכזיים: חלומות, פחדים, יופי, געגוע. התהליך הזה מסייע לי להתמודד עם המצב הבלתי-נסבל של המודעות למוות ועם תנועת המטוטלת התמידית בין ייאוש לתקווה. נקודת המבט הזאת, שנשמעת על הנייר מאד קודרת ומדכאת, מובילה אותי למקומות של פליאה והיקסמות. כל דבר מספיק חשוב: חלום שכמעט נשכח, פיסת נוף אגבית בחלון, חולצה שהושלכה סתם כך על כיסא.

ללא כותרת (סוודר גולגלות), עפרון ועטים על נייר

העבודה היום-יומית שלי היא מהירה יחסית (בעיקר רישום בעפרון ובפורמטים קטנים) ולכן אני מסיימת וממשיכה מיד הלאה. אל הרגע הבא. הרגשתי שאסור לי להפסיק, כי אין מספיק זמן לכל הרעיונות והמראות שעלי לשמר דרך הרישום.

באמצעות התערוכה אני מרשה לעצמי לעצור לרגע.

 גלויה מיפו 2012. אקריליק על קרטון

השם "בגיל שלוש ושלושים הפסקתי לפחד" הופיע לראשונה בעבודת טיפוגרפיה שיצרתי במהלך השנה האחרונה – שנה שבה הקרבה למוות איינה את רוב הפחדים שהגבילו את חיי עד כה.

במידה רבה, תערוכת היחיד הראשונה שלי היא תוצאה של חוסר-הפחד החדש הזה.

ללא כותרת (ערימה על הראש). אקריליק על קרטון

את תמונות התערוכה צילם אריאל קן.

Kineret Lourie

תזכורת לכל מי שטרם הספיק לבקר: תערוכות היחיד של כנרת לוריא ושל קרן תגר מציגות עד ה-14.2 בגלריה אלפרד (בן עטר 19, ת"א). ביום שבת הקרוב - ב-9.2 - יתקיים במקום שיח-גלריה עם לוריא ותגר ועם מרב זקס, אוצרת התערוכה.

כנרת לוריא. צילום: מוטי קיקיון

Color Checker, שמה של תערוכת היחיד הראשונה של לוריא, הוא גם שמה של טבלת צבעים שבה נעשה שימוש בצילום (בעיקר בתחום צילום הרפרודוקציות) כדי לכייל באופן מדויק את הצבע ואת הניגודיות של המצלמה על פי היצירה המצולמת. למעשה, מי שעושה שימוש בטבלה זו מבקש להקטין את הפער שבין העולם לדימוי המצולם שלו.

ה-Color Checker - בודק הצבע - מסייע למפות קואורדינטה, נקודת ציון על ספקטרום הצבע והאור. כך, הוא משמש כמתווך וכמתרגם, במובן הראשוני של התאמה ושל שימוש נכון בצבע. עם זאת, שמו גם טומן את הפועל check, שם הקוד לסימון V, אישור על מה שנכון, ואת המשמעות של תהליך חיפוש ובדיקה.

ללא כותרת, אקריליק, טושים, עפרונות, עטים, חיתוכי נייר על נייר, תאורת לד, 2013

במובן זה, המהלך הטכני של בדיקת הצבעים והתיווך של ה-color checker בין המצלם למצולם, הוא נקודת המוצא לתערוכה המזמנת ללוריא אפשרות לבדוק מהו הייצוג הנכון שלה ושל העבודות שלה, או אם הוא כלל קיים. בנוסף, בדיקת הצבעים מחזירה אותה אל הפעולה הבסיסית ביותר של פעולת הציור הפרטית שלה: ההשתעשעות המשוחררת בצבע והחדווה שבבדיקה של התמורות השונות שמתחוללות בו כאשר הוא נוצר על ידי טושים, עפרונות, עטים, מכחולים וכלים אחרים. 

דיוקן עצמי עם מוח, וידאו, 2011

למעשה, התערוכה מבקשת לשרטט מסלול מנוגד לזה שבו נעשה השימוש הרגיל ב-Color Checker. כלומר, במקום לקחת ציור ולתרגם אותו לצילום מדויק ככל הניתן, העבודות משתמשות בצילום (בין אם אלו דימויים שמצאה ובין אם תצלומים שצילמה בעצמה) ומתרגמות אותו לציור, אך לא כדי לכייל את הציור אל מול הצילום או המציאות, אלא כדי לנסח עמדה אמביוולנטית אבל גם משועשעת ומקבלת, של הפער התמידי, שייתכן כי בלתי אפשרי לגשר עליו, בין המבט למציאות.

דיזינגוף סנטר/ העבודה, עטים, טושים, עפרונות על נייר, 2013

המבט - שלה, של הצופה ושל הדמויות שמביטות בנו מתוך הציור - מסקרן ומעסיק אותה. בתערוכה לוריא בודקת אפשרות לבנות מחדש את היחסים המשולשים האלה, גם באמצעות עיסוק בפילטרים הטכנולוגיים שנמצאים לפני המבט: מצלמה, טלסקופ, משקפיים, דפוס, פילם, מחשב, צילום לווייני וטבלת צבעים, כמובן.

את תמונות התערוכה צילם אריאל קן.

Tagar & Lourie @ Alfred Gallery

The Vagabundas גאות להזמין את קוראי הבלוג לאירוע אמנותי משמח: ביום חמישי הקרוב, 24.1, בשעה שמונה בערב, ייפתחו בגלריה אלפרד (רח' בן עטר 19, ת"א) שתי תערוכות יחיד של האמניות קרן תגר וכנרת לוריא.

קרן וכנרת הכירו בעת לימודיהן בבצלאל, ומעבר לחברות העזה שנרקמה ביניהן, דרכיהן המקצועיות והאמנותיות נפגשו ונפרדו לאורך השנים. גם כעת הן ממשיכות לעבוד ביחד ולחוד. התערוכות שלהן חולקות קורת גג משותפת, אך עבודותיהן מתקיימות בצורה עצמאית וברורה משל עצמן.

"בגיל שלוש ושלושים הפסקתי לפחד"

שמה של התערוכה של קרן נלקח ממשפט שהופיע בעבודה שיצרה ב-2012 - שנה שבה האפשרות האמיתית והקרבה של המוות נטרלו את רוב הפחדים שהגבילו לדבריה את חייה עד כה. תערוכת היחיד הראשונה של קרן היא במידה רבה תוצאה של חוסר הפחד החדש הזה.

Suspension

לפני שלוש שנים קרן פתחה בלוג אישי ("Drawing Diary"), ששימש לה כפלטפורמה עצמאית לתצוגה של עבודות האמנות שלה. בבלוג, שהצליח לצבור פופולאריות רבה, הציגה קרן איורים, ציורים, קולאז'ים, פסלים ועבודות טיפוגרפיות, שנוצרו בעקבות משמעת עבודה ממושכת, שיטתית ואובססיבית, שנועדה לשמר את הימים שעוברים וליצור פיסות זיכרון של רגעים חולפים. רבות מהעבודות בתערוכה נולדו כחלק מהעבודה על הבלוג, שיגיע לסופו עם פתיחתה.

A Postcard From Jaffa

בעבודותיה, קרן עוסקת רבות בתחושת "הזמן שעובר ואוזל", שאותו היא מרגישה נושף בעורפה כל הזמן. השנה, התחושה המעורפלת הזאת, שמלווה אותה שנים, התגלגלה למצב קונקרטי ומטלטל כשגילתה שהיא חולה.  

קרן מספרת שהצורך לצייר מציל אותה ומוציא אותה מהמיטה בכל יום מחדש.

"Color Checker"

נקודת הפתיחה של תערוכתה של כנרת לוריא היא בכלי העזר הטכני שמשמש לבדיקת הצבעים בצילום (שהעניק לתערוכה את שמה), ממנה היא יוצאת ועוסקת באמצעי תיווך הראייה השונים אל מול המבט והאובייקט הנצפה. בדיקת הצבעים גם מחזירה אותה אל הפעולה הבסיסית ביותר של פעולת הציור: ההשתעשעות בצבע וההיקסמות מהתמורות השונות שמתחוללות בו כאשר הוא נוצר על ידי טושים, עפרונות, עטים, מכחולים וכלים אחרים.

ללא כותרת

העבודות של כנרת משתמשות בצילום (בין אם מדובר בדימויים שמצאה ובין אם בתצלומים שיצרה) ומתרגמות אותו לציור, אך לא כדי לכייל את הציור אל מול הצילום או אל מול המציאות, אלא כדי לנסח עמדה אמביוולנטית אבל גם משועשעת ומקבלת, של הפער התמידי, שייתכן כי בלתי ניתן לגשר עליו, בין המבט (של האמן, של היצירה או של הצופה) למציאות. 

אלכס ונאוה

התערוכות בגלריה אלפרד הן תערוכות היחיד הראשונות שלהן, ביחד ולחוד.

Basel-Miami-Art-Fair

השבוע (ביום חמישי, 6.12) ייפתח בעיר מיאמי שבארה"ב ה-art basel miami beach, האח הקטן והצעיר יותר של art basel הוותיק יותר, שנחשב גם בפני עצמו לאחד מירידי האמנות החשובים והגדולים ביותר בעולם. היריד יימשך חמישה ימים (עד ל-9 בחודש) ויוצגו בו עבודות אמנות של כ-2,000 אמנים (חיים ומתים), שמיוצגים על ידי כ-250 גלריות ממדינות שונות (עם נוכחות חזקה במיוחד של גלריות מצפון אמריקה ומאמריקה הלטינית ושל גלריות אירופיות, סיניות וגם מישראל).

היריד הוא שילוב בין לונה פארק של אמנות לזירת מסחר אגרסיבית במניות, שרק במקרה נראות כמו ציור או תצלום. הכסף הוא זה שמדבר במיאמי ובקול רם וגלוי ביותר. כאן הכל נמדד, נספר ונשקל על פי הסכום שמופיע בשורה התחתונה. פשוט ולעניין. אך אין זה אומר שהחשיבות היחידה של היריד הזה היא כלכלית. הכסף הגדול הוא זה שמשמן את גלגלי המערכת האמנותית ולא להיפך, לפחות עד ליום שבו מאזנים כספיים יוצגו לראווה במוזיאונים ובגלריות ועבודות אמנות יעברו מיד ליד במכולת או בסופרמרקט.

עד אז, הנה כמה דימויים נבחרים, גם אם לא בהכרח מייצגים, שלכדו את עינינו מתוך השפע העצום, הכמעט מגונה, שביריד:

Gabriel Acevedo Velarde, Astronautas Peruanos (06) 

Katrín Sigurdardóttir, Boiseries (Hôtel de Crillon)

Raimond Chaves & Gilda Mantilla, Carbon Copy Jungle III

Ulrich Wulff THE BLUE ONE, 2012

David Douard, True Vision

Florian Meisenberg, from the series, the voice inside your head is not god 

Jerry B. Martin, Piezas y emblemas

Cyprien Gaillard, Geographical Analogies

David Adamo, Untitled

Davide Balula, Buried Painting (Bielefeld)

Evariste Richer, South Face-North Face

Étienne Chambaud, Contre-Dépouille (Undercuts)

Tala Madani, Morris Men

Leigh Ledare, An Invitation, Friday, July 22, 2011

Yehudit Sasportas, Vortex of Separation

Zheng Guogu, The Great Visionary Transformation No. 2

Paint by numbers with Trey Speegle

טריי ספיגל (Trey Speegle) לא חושש מצבע. כמעט כל תצלום של האמן האמריקאי הזה (טקסס, 1960) מגלה אותו לבוש בבגדים ססגוניים ובשילובי גוונים נועזים. הגישה הקומית (לעתים אפילו קומיקסית) שלו לאופנה באה לידי ביטוי במידה רבה עוד יותר כאשר בודקים את גוף העבודות שלו: ספיגל ידוע בעיקר בזכות הציורים שלו שמתבססים על חוברות צביעה לילדים, שבהן הצובעים הצעירים מתבקשים למלא את המשטחים הלבנים על פי מקרא מספרי, כשלכל מספר מוצמד צבע משלו (Paint by number).

עם השנים, ספיגל נהפך לאחד האספנים הגדולים ביותר בארצות הברית של חוברות אלה (ברשותו אלפי חוברות), שבהן הוא משתמש כ"מקפצה רעיונית" (כהגדרתו) כדי ליצור את האמנות שלו.

נדמה שהאמירה של ספיגל על עולם האמנות העכשווי ברורה. הוא מדבר בלי מלים על ציורים שנוצרים פשוט על ידי הקפדה על הוראות הפעלה; על עבודות שהתוצאה שלהן צפויה מראש; על יצירות שלכאורה עונות על ההגדרה של "אמנות" - צבע, קו, צורה - אך לא ממלאות שום תפקיד רגשי או שכלתני אחר. בקיצור, על אמנות כפעולה שכל אחד יכול לבצע, אם רק יקפיד על מילוי ההוראות שניתנו לו (החשובה מכל: לא לצאת מהקווים).

ספיגל החל להציג את חוברות הצביעה בגודל המקורי שלהן, אך עם הזמן פיתח ושכלל את תהליך היצירה וכעת הוא מתמקד בעיקר ביצירות בקנה מידה גדול וביצירות פיסוליות, שאלמנטים רבים מהם לקוחים מתוך אוסף החוברות שלו. מובן שהוא חורג מהקווים ומפלטת הצבעים הנתונה מראש ובורא את היצירות מחדש, כרצונו. ספיגל גם שיתף פעולה עם מעצבים וחברות מוכרים מעולם האופנה והעיצוב, כמו סטלה מקרתני, פרד פרי, אנתרופולוג'י וארמור לוקס, שללא ספק חברו אליו בגלל השפה הגראפית העזה והייחודית שלו ובגלל היכולת שלו ליצור דימויים פתוחים וקומוניקטיביים, מבלי לגלוש לקלישאות.

לאחרונה הציג ספיגל את התערוכה "Good luck with that", בגלריית Benrimon contemporary  בניו יורק, ומהדימויים שלה ברשת נראה שזאת היתה תערוכה מסקרנת, משעשעת ומלאה בצבע ובהומור. ספיגל משתמש בקיטש לצרכיו ומחביא בתוך אריזה בוהקת של ממתק מסרים עמוקים ורציניים יותר, על תקווה, חופש וחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר לצאת מהקווים מלבי לצאת מדעתך.

הנה סרטון קצר של ספיגל, שבו הוא מתאר את עבודתו: