"The Beautiful Future" (העתיד היפהפה) היא תערוכה שהתקיימה החודש בבייג'ינג ושנוצרה כשיתוף פעולה יוצא-דופן בין ניק בונר ודומיניק ג'ונסון-היל (שני מערביים המתגוררים ופועלים בבייג'ינג ומפעילים סוכנות נסיעות המתמחה בטיולים בצפון קוריאה וחברת אופנת-רחוב, בהתאמה) לבין קבוצה של ציירים צפון-קוריאנים אנונימיים, שהפיחו חיים בשרטוטים הגולמיים שהעבירו להם בונר וג'ונסון-היל.
הציורים גדולי הממדים שמרכיבים את הסדרה מתארים בעזרת האסתטיקה המובהקת של ציורי התעמולה הצפון-קוריאנים אוטופיה סינית צבעונית, המשלבת אייקונים אמנותיים המוכרים מהפרופגנדה הקומוניסטית (המון צועד בסך, חיילים מניפים דגלים, חקלאים מחויכים מעבדים את האדמה וכו') ומונומנטים חדשים של סין העכשווית - כלומר, אותם מבנים שנבנו בשנים האחרונות בבירה הסינית שנהפכה לגן המשחקים האקסטרווגנטי של אדריכלים מערביים.
בציורים ניתן לראות את בניין הטלוויזיה הסינית (CCTV) של רם קולהאס, את האיצטדיון האולימפי ("קן הציפור") של הרצוג ודה מורון, את היכל תחרויות השחייה ("קוביית המים") של PTW architects (שני האחרונים נבנו במיוחד לקראת המשחקים האולימפיים בייג'ינג 2008).
השימוש במבנים האולטרה-מודרנים אלה של "סין החדשה" לצד הביטוי הוויזואלי של ערכיה של "סין הישנה" יוצר דיסוננס מרתק, שרק מתעצם אם לוקחים בחשבון שאת הציורים יצרו אמנים הפועלים במדינה טוטאליטרית שמביאה לידי קיצוניות את תפיסת העולם ואת הנורמות הפוליטיות והתרבותיות של סין בימי היו"ר מאו.
השיטוט הווירטואלי בתערוכה המרתקת הזאת הזכיר לנו את הימים שבהם שיטטנו במו רגלינו במתחמי האמנות הגדולים בבייג'ינג (כולל בגלריות ובחללי יצירה של אמנים סינים שפועלים במפעלי ענק נטושים ובכפרי אמנים מחוץ לעיר). אותה חוויה סינית עוררה בנו סקרנות רבה לאמנים הסיניים העכשווים שיוצרים במציאות המשתנה כל העת סביבם ותחת מגבלות וקשיים שלעתים כלל אינם ברורים למי שמבקר חטופות בעולמם. סין ללא ספק ממשיכה להוות חידה מרתקת בעבור העולם שמחוץ לה והאמנות שלה לעתים חושפת טפח ממה שמתרחש בתוכה, אך לעתים מכסה טפחיים ומקשה עוד יותר לפצח אותה.
