חוסה איגנסיו רומוסי מרפי (Jose Ignacio Romussi Murphy) הוא אמן רב-תחומי מצ'ילה, שמתמקד בשנים האחרונות בשילוב בין דימויים דו-ממדיים לרקמה. הוא מוסיף לתצלומים, עיתונים מפות, קולאז'ים ודימויים אחרים נגיעות של צבע ושל צורה בחוטי רקמה ומעניק להם מראה ופרשנות חדשים:
אלמנטים דומים לסגנון של רומוסי מרפי (שימוש בטכניקה של קראפט בשילוב עם תצלום, ניגודיות בצבעוניות וכו') ניתן למצוא גם בשיתוף הפעולה בין הצלמת הליטאית אוסרה אוסיפויצ'יוטה (Ausra Osipavicuite) לאמנית בת-ארצה גינטרה פסאקרניטה (GInatre Pasakarnyte):
חופשת פסח הגיעה לסיומה ועמה גם הטיילת האווירית הסואנת מכאן לשם, ובחזרה. לרגל השיבה אל השגרה הישראלית, החלטנו להציג כמה עבודות מתערוכה מסקרנת של שני אמנים אמריקאים - Adam Ames ו-Andrew Bordwin (הפועלים תחת השם האמנותי: Type A), ששמה במרכזה היבט מסוים מאוד של חוויית הטיסה. התערוכה, שנקראת Guarded, מוצגת במרכז לאמנות מודרנית בדנבר, ארה"ב, וכוללת תצוגה של מגוון חפצים שונים ומשונים שאותם אסור להעלות על כלי טיסה מסחריים בארה"ב. החפצים הונחו גבוה מעל לראשי המבקרים, שיכולים לראות רק את צילומי הווידאו שלהם, שמוקרנים במוניטורים של טלוויזיה במעגל סגור. אגב, בשעות הפעילות של התערוכה מסתובב בה שומר לבוש מדים וחמוש, שניגש מדי פעם אל מבקר זה או אחר במקום ובודק שהוא לא נושא עמו את אחד מהחפצים האסורים.
Hair Spray
Ski Poles
Snow Globe
Throwing Stars
Water Pistols
Type A Guarded, 2012 Video, mixed media, armed security guard
לעתים, גם אם בדרך כלל לא, הזמנים הקשים מחלצים
מאתנו את התכונות הטובות ביותר שלנו. לפעמים, גם אם רק במקרה, האמנות נמצאת בסביבה ומזדמן לה לייצג את
הטוב הזה. זה המקרה של המיזם האמנותי, העיצובי והחברתי Tomodachi
Calling, שנולד
מתוך מצוקה גדולה, מתוך הרס וחורבן, ונהפך לסמל קטן אך ברור של אחווה אנושית וסייע לרוח הטובה לנצח, גם אם רק בנקודות, את הזמנים הרעים.
תיק בד של תמר מושקוביץ
זמן קצר אחרי רעידת האדמה,
הצונאמי והאסון הגרעיני שפקדו את יפן בדיוק היום לפני שנה, ב-11.3.11, החליטו כמה אמנים
מקומיים יחד עם חבריהם ממדינות אחרות שהתגוררו באותה תקופה במדינה להתאגד ולגייס
כספים עבור עזרה לתושבים שנפגעו קשות במהלך אותם ימים נוראיים, מעשה ידי הטבע
שאליו נוספה גם אוזלת ידו הנפשעת של האדם.
ספל של מישל גונדרי
מכיוון שהיה מדובר בחבורה של
אמנים ומעצבים, הקבוצה בחרה להקים חנות וירטואלית שבה יימכרו פריטים עיצוביים שונים. שמו של
הפרויקט, Tomodachi Calling, הגיע מהמלה היפנית ל"חבר" ומסמל את קשרי הרעות בין
חברי הקבוצה, שהלכה וגדלה בשיטת חבר-מביא-חבר.
בגד לתינוק של KYOTARO
באתר האינטרנט של הקבוצה ניתן לראות ולרכוש חולצות מודפסות, שקיות, כפתורים, ספלים ואפילו
בגדי-ילדים שעוצבו על ידי אמנים, מוזיקאים ומעצבים יפניים וזרים (ביניהם ניתן
למצוא גם יצירות של המעצבת הישראלית המוכשרת תמר מושקוביץ). כל הרווחים מהמכירה
עוברים לארגון הצלב האדום היפני. בין האמנים המוכרים שתרמו את עבודותיהם למיזם
ניתן למצוא, בין השאר, את הבמאי מישל גונדרי, את חברי להקת בלונד רדהד ואת מאייר
הקומיקס האגדי רוברט קראמב, ומאגר האמנים הולך וגדל כל העת.
טי-שרט של קלואי קמפרט
בהחלט שווה להיכנס לאתר ולשוטט בין העיצובים והמוצרים השונים. זו לא רק הזדמנות לקנות טי-שרט חדשה, או לגלות אמנים שטרם הכרתם ולקבל השראה, אלא גם לעשות משהו טוב, על הדרך.
בשבועות האחרונים הטפטוף הקבוע של כתבות ועדכונים בבלוג של The Vagabundas, הלך והתמעט, עד כדי יובש מוחלט.
כעת אנו גאים לחשוף את הסיבה המתוקה לכך:
ברוך הבא, מנו. מי יתן והעיניים היפות האלה שלך יראו, בין השאר, גם הרבה יצירות אמנות מרגשות.
בינתיים אנחנו עסוקים בהנקות, החתלות, כביסות ומאבק בעייפות, אבל מבטיחים לחזור לכאן בהקדם האפשרי.
השבוע פרסמנו כתבה על אמנות במרחב הציבורי במוסף סוף השבוע "G" של גלובס. אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא את הכתבה המלאה, שעוסקת בעיקר באמנות חזותית וארכיטקטונית, אבל בנוסף החלטנו לסקר בבלוג גם פן אחר של תחום זה - מחול במרחב הציבורי.
בעוד שרוב היוצרים שפועלים ברחוב מבקשים לשנות את מראהו בדרך זו או אחרת – בין אם השינוי הוא ארעי במתכוון ובין אם הוא זמני בגלל "תנאי המגרש" שהמרחב הציבורי מכתיב - הרי שיש אמנים שהפעולה הציבורית שלהם לא משאירה אחריה סימן חיצוני בסביבה האורבנית ומבקשת פשוט להתקיים בה. לנכוח ואז להיעלם, כדי להישאר מעתה רק בזיכרון של אלה שחזו בה, אם בכלל.
פעם בשבוע, כמעט בלי יוצאים מהכלל, לסארו גודוי ואנדרסון בראס מגיעים לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב – המרחב הציבורי ביותר שניתן להעלות על הדעת, כך נדמה - כדי לרקוד. גודוי לובש חליפה לבנה ומגבעת צחורה. בראס עוטה חליפה שחורה וכובע קודר. בדרך כלל הם מתמקמים באזור המסחרי של המבוך הארכיטקטוני גדול-הממדים, אך מדי פעם הם מטפסים קומה וקובעים להם במה דמיונית מול רציפי האוטובוסים. הם משמיעים מוזיקה מנגן-נייד ומניחים לאיבריהם להתחיל לנוע. עד מהרה גוף נוגע בגוף. גודוי קטן-הקומה מטפס על בראס הגברתן והם מסתחררים אל הרצפה. סביבם מתחילים להתגודד עוברי-אורח מופתעים. חלקם שולפים טלפונים ומתחילים לתעד את ההתרחשות הקצבית. מדי פעם מצטרף אליהם צופה למחול קצר וחופשי מכללים. לעתים ניגשים אליהם שוטרים ומפסיקים את ההופעה. כך או כך, בין אם יתקבלו במחיאות כפיים או באנטיפתיות כחולת מדים, גודוי ובראס יחזרו לשם גם בשבוע הבא, כדי להתחיל את הכל מחדש.
"אנחנו רוקדים מחוץ לאולם ההופעות כי אנחנו רוצים להושיט יד לאנשים הפשוטים ברחוב", מסביר גודוי. "גם לאלו שלא נחשפו מעולם למחול עכשווי ושלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש כרטיס להופעות שבהן אנחנו משתתפים בדרך כלל".
גודוי, רקדן קבוע ב"להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק", נולד וגדל בקובה ובראס, חבר בלהקת המחול "מריה קונג", נולד וגדל בברזיל. שניהם הגיעו לישראל כדי לרקוד וכאן הם נהפכו לחברים קרובים. גודוי מספר שגם הוא וגם בראס היו רוקדים ברחובות ילדותם עם חבריהם רק למען ההנאה שבריקוד, ומציין שהרצון לשחזר את החופש המוחלט הזה ליווה אותו במשך שנים רבות, עד שהחליט להתחיל לרקוד עם בראס בתחנה המרכזית, לפני כשנתיים וחצי.
"בהתחלה לא תכננו לחזור בכל פעם דווקא לכאן", מספר גודוי, "חשבנו שנרקוד בכל שבוע במקום אחר בעיר, אבל התגובות החזקות שקיבלנו כאן גרמו לנו לרצות לחזור שוב ושוב. האנשים שנמצאים פה מגיעים ממקומות שונים, מארצות שונות, עם סיפורים שונים וזה תמיד מעניין ליצור אתם מגע ישיר באמצעות התנועה, שלא זקוקה לשפה ולמלים כדי לייצר תקשורת. להופעות שלנו אין הרבה כללים, חוץ מהעניין עם התלבושות ואיזו קביעה כללית שההופעה צריכה להימשך בערך כשעה. חוץ מזה הכל פתוח וזה מה שכל כך מעניין".
"אנחנו מקבלים המון בתמורה להופעות שלנו כאן", מספר גודוי. "לא רק סיפוק מהעובדה שאנחנו מצליחים לשמח את מי שרואה אותנו רוקדים, אלא גם צמיחה משמעותית בתור אמנים. אנחנו לומדים על עצמנו, על הקשר שלנו עם העולם, עם הקהל, אחד עם השני. אנחנו עובדים בשיטה של אימפרוביזציה ושל אינטראקציה עם הקהל, שתמיד מפתיעה ומרגשת אותנו".
מי שהתרגשו לא פחות מהקהל המזדמן להופעות של הצמד היו שוטרים שפטרלו בתחנה המרכזית. "בהתחלה, השוטרים היו ניגשים אלינו בכל פעם ועוצרים אותנו", מספר גודוי. "הם היו מבקשים תעודות זהות ואישורי שהייה, אמרו לנו לשבת בצד ומנעו מאתנו לרקוד. ניסינו להסביר להם שאין שום דבר פסול במה שאנחנו עושים. אנחנו לא מפריעים לאנשים, לא מבקשים מהם כסף ולא מזיקים לסביבה, אבל הם התעקשו להפריע. זה היה די מגוחך, שאלתי אותם מה הם היו עושים אם הייתי מחכה לאוטובוס בדיוק באותו מקום ורק מתמתח לקראת הנסיעה? האם גם אז הם היו אוסרים עלי לזוז? ומה אם הייתי מזיז רק את הכתף? או רגל אחת? זה גרם לי להתחיל לחשוב על התנועות של אנשים בחברת אנשים אחרים, במקומות ציבוריים. מה שנחשב לאמנות גבוהה וחיובית על הבמה יכול להיתפס כמשהו שלילי ברחוב".
בסופו של דבר, הקהל של גודוי ובראס היה זה שהצליח לשכנע את השוטרים להניח לצמד הרקדנים להמשיך ולהתנועע כרצונם. "בכל פעם שקטעו אותנו, הצופים היו שורקים להם בוז, מדברים אתם ומבקשים שיעזבו אותנו", מספר גודוי "לפעמים האווירה היתה ממש מתחממת, ואז היינו רוקדים בצורה מצחיקה כדי להרגיע את כולם. זה היה מאוד מרגש לראות שאנשים רוצים לראות אותנו רוקדים ושזה ממש חשוב להם. התחנה המרכזית היא מקום שבו אנשים כל הזמן נמצאים בתנועה, הם מגיעים ונעלמים, אבל עם הזמן למדנו לזהות בקהל את הפרצופים של האנשים שחזרו שוב ושוב לראות אותנו ופעם אחת עצר אותי ברחוב פועל זר מאריתריאה ואמר לי שהוא מכיר אותי מהתחנה ושהוא מאוד אוהב לראות אותי רוקד". "זו היתה מחמאה נהדרת", מוסיף גודוי. "לא פחות משמחת מאשר ביקורת טובה בעיתון".
אחת מההנאות הגדולות של The Vagabundas היא לגלות אמנים
צעירים שכשרונם בולט ושעדיין לא הוצגו לעייפה. שתיים מהתגליות האחרונות האלו הן רומי שי ואורה
דרוקר, שאותן פגשנו לראשונה בתערוכות הבוגרים של בצלאל.
רומי שי
רומי שי
רומי שי
רומי שי בוחרת לצייר דיוקנאות שכמו נלקחו
מאלבומי תצלומים ישנים, על גבן של קופסאות קרטון אקראיות ואריזות קרטון חד-פעמיות.
בכך היא יוצרת עימות מסקרן בין חומרים מנוגדים: הטרנסצנדנטליות הסבלנית של הזיכרון
מול הארעיות האגבית של המצע של העבודות.
אורה דרוקר
אורה דרוקר
אורה דרוקר
עבודותיה של אורה דרוקר לוכדות דמויות באופן
מטושטש, בחירה שקשורה לאופן שבו האמנית רואה את העולם – הן בגלל מגבלות פיזיות
נתונות והן בגלל בחירה מודעת במבט הלקוי, כאמצעי להקנות לדימויים מוכרים משמעויות
חדשות, אייקוניות, שחורגות ללא ספק מן הפרטי והאישי.
את עבודותיהן של רומי ואורה עדייו ניתן
לראות בתערוכה "מצב צבירה", שמוצגת בבית טיטאן (רח' אלפסי 15, ת"א)
קארי ווידרל (Carrie Whitherell) היא אמנית אמריקאית צעירה, שיוצרת
שרידים היסטוריים חדשים. סדרת העבודות המאופקת אך המטלטלת, שלה "Relics", מציגה דימויים של חיות במצבים קפואים, במבט צדדי או עליון - מבט חוקר ובוחן. ההדפסים נראים כמו
הכלאה בין צילום רנטגן להטבעה של מאובן עתיק. המוות והחידלון העגמומיים נוכחים בהם בבירור,
אך הם לא מבטלים את קיומו של היופי ביצירתו של הטבע, שמעניק תקווה שאולי לא הכל היה לשווא.
העצמות מסדרות את עצמן במחווה שקפאה בזמן והעין משלימה את כל הפרטים שחסרים בתמונה כדי לעטוף את החיות בבשר ובעור
ובפרווה או בנוצות ולהעניק להן תנועה ומהירות. כלומר, להחזיר להן חיים.
העבודות בסדרה
נוצרו על ידי יצירת הדימויים בשכבות של נייר, שלאחר מכן מצולם ואז מודפס בנגטיב בטכניקת Cyanotype.
התהליך הזה משרה על עבודותיה של ווידרל אווירה של קטלוג טבע ישן, מהסוג שזואולוגים מלומדים היו יוצרים במאה ה-18, בניסיון לתעד (ואז להבין) את העולם שסביבם, שעדיין היה
גדוש בפינות נסתרות ובפלאים בלתי-מוסברים. למעשה, העולם נותר מלא חידות כשהיה, גם אם רוב
הזמן נדמה לנו שכבר הצלחנו למצוא את כל התשובות.
