השבוע פרסמנו כתבה על אמנות במרחב הציבורי במוסף סוף השבוע "G" של גלובס. אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא את הכתבה המלאה, שעוסקת בעיקר באמנות חזותית וארכיטקטונית, אבל בנוסף החלטנו לסקר בבלוג גם פן אחר של תחום זה - מחול במרחב הציבורי.
אילנית לדר, צילום ושות'
בעוד שרוב היוצרים שפועלים ברחוב מבקשים לשנות את מראהו בדרך זו או אחרת – בין אם השינוי הוא ארעי במתכוון ובין אם הוא זמני בגלל "תנאי המגרש" שהמרחב הציבורי מכתיב - הרי שיש אמנים שהפעולה הציבורית שלהם לא משאירה אחריה סימן חיצוני בסביבה האורבנית ומבקשת פשוט להתקיים בה. לנכוח ואז להיעלם, כדי להישאר מעתה רק בזיכרון של אלה שחזו בה, אם בכלל.
אילנית לדר, צילום ושות'
פעם בשבוע, כמעט בלי יוצאים מהכלל, לסארו גודוי ואנדרסון בראס מגיעים לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב – המרחב הציבורי ביותר שניתן להעלות על הדעת, כך נדמה - כדי לרקוד. גודוי לובש חליפה לבנה ומגבעת צחורה. בראס עוטה חליפה שחורה וכובע קודר. בדרך כלל הם מתמקמים באזור המסחרי של המבוך הארכיטקטוני גדול-הממדים, אך מדי פעם הם מטפסים קומה וקובעים להם במה דמיונית מול רציפי האוטובוסים. הם משמיעים מוזיקה מנגן-נייד ומניחים לאיבריהם להתחיל לנוע. עד מהרה גוף נוגע בגוף. גודוי קטן-הקומה מטפס על בראס הגברתן והם מסתחררים אל הרצפה. סביבם מתחילים להתגודד עוברי-אורח מופתעים. חלקם שולפים טלפונים ומתחילים לתעד את ההתרחשות הקצבית. מדי פעם מצטרף אליהם צופה למחול קצר וחופשי מכללים. לעתים ניגשים אליהם שוטרים ומפסיקים את ההופעה. כך או כך, בין אם יתקבלו במחיאות כפיים או באנטיפתיות כחולת מדים, גודוי ובראס יחזרו לשם גם בשבוע הבא, כדי להתחיל את הכל מחדש.
"אנחנו רוקדים מחוץ לאולם ההופעות כי אנחנו רוצים להושיט יד לאנשים הפשוטים ברחוב", מסביר גודוי. "גם לאלו שלא נחשפו מעולם למחול עכשווי ושלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש כרטיס להופעות שבהן אנחנו משתתפים בדרך כלל".
גודוי, רקדן קבוע ב"להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק", נולד וגדל בקובה ובראס, חבר בלהקת המחול "מריה קונג", נולד וגדל בברזיל. שניהם הגיעו לישראל כדי לרקוד וכאן הם נהפכו לחברים קרובים. גודוי מספר שגם הוא וגם בראס היו רוקדים ברחובות ילדותם עם חבריהם רק למען ההנאה שבריקוד, ומציין שהרצון לשחזר את החופש המוחלט הזה ליווה אותו במשך שנים רבות, עד שהחליט להתחיל לרקוד עם בראס בתחנה המרכזית, לפני כשנתיים וחצי.
"בהתחלה לא תכננו לחזור בכל פעם דווקא לכאן", מספר גודוי, "חשבנו שנרקוד בכל שבוע במקום אחר בעיר, אבל התגובות החזקות שקיבלנו כאן גרמו לנו לרצות לחזור שוב ושוב. האנשים שנמצאים פה מגיעים ממקומות שונים, מארצות שונות, עם סיפורים שונים וזה תמיד מעניין ליצור אתם מגע ישיר באמצעות התנועה, שלא זקוקה לשפה ולמלים כדי לייצר תקשורת. להופעות שלנו אין הרבה כללים, חוץ מהעניין עם התלבושות ואיזו קביעה כללית שההופעה צריכה להימשך בערך כשעה. חוץ מזה הכל פתוח וזה מה שכל כך מעניין".
אילנית לדר, צילום ושות'
"אנחנו מקבלים המון בתמורה להופעות שלנו כאן", מספר גודוי. "לא רק סיפוק מהעובדה שאנחנו מצליחים לשמח את מי שרואה אותנו רוקדים, אלא גם צמיחה משמעותית בתור אמנים. אנחנו לומדים על עצמנו, על הקשר שלנו עם העולם, עם הקהל, אחד עם השני. אנחנו עובדים בשיטה של אימפרוביזציה ושל אינטראקציה עם הקהל, שתמיד מפתיעה ומרגשת אותנו".
אילנית לדר, צילום ושות'
מי שהתרגשו לא פחות מהקהל המזדמן להופעות של הצמד היו שוטרים שפטרלו בתחנה המרכזית. "בהתחלה, השוטרים היו ניגשים אלינו בכל פעם ועוצרים אותנו", מספר גודוי. "הם היו מבקשים תעודות זהות ואישורי שהייה, אמרו לנו לשבת בצד ומנעו מאתנו לרקוד. ניסינו להסביר להם שאין שום דבר פסול במה שאנחנו עושים. אנחנו לא מפריעים לאנשים, לא מבקשים מהם כסף ולא מזיקים לסביבה, אבל הם התעקשו להפריע. זה היה די מגוחך, שאלתי אותם מה הם היו עושים אם הייתי מחכה לאוטובוס בדיוק באותו מקום ורק מתמתח לקראת הנסיעה? האם גם אז הם היו אוסרים עלי לזוז? ומה אם הייתי מזיז רק את הכתף? או רגל אחת? זה גרם לי להתחיל לחשוב על התנועות של אנשים בחברת אנשים אחרים, במקומות ציבוריים. מה שנחשב לאמנות גבוהה וחיובית על הבמה יכול להיתפס כמשהו שלילי ברחוב".
בסופו של דבר, הקהל של גודוי ובראס היה זה שהצליח לשכנע את השוטרים להניח לצמד הרקדנים להמשיך ולהתנועע כרצונם. "בכל פעם שקטעו אותנו, הצופים היו שורקים להם בוז, מדברים אתם ומבקשים שיעזבו אותנו", מספר גודוי "לפעמים האווירה היתה ממש מתחממת, ואז היינו רוקדים בצורה מצחיקה כדי להרגיע את כולם. זה היה מאוד מרגש לראות שאנשים רוצים לראות אותנו רוקדים ושזה ממש חשוב להם. התחנה המרכזית היא מקום שבו אנשים כל הזמן נמצאים בתנועה, הם מגיעים ונעלמים, אבל עם הזמן למדנו לזהות בקהל את הפרצופים של האנשים שחזרו שוב ושוב לראות אותנו ופעם אחת עצר אותי ברחוב פועל זר מאריתריאה ואמר לי שהוא מכיר אותי מהתחנה ושהוא מאוד אוהב לראות אותי רוקד". "זו היתה מחמאה נהדרת", מוסיף גודוי. "לא פחות משמחת מאשר ביקורת טובה בעיתון".
