ביום שישי הקרוב - 8.4 - תינעל התערוכה "סופרנורמל סטימולוס" של האמן יובל בראל.
לרגל האירוע, קפץ מוטי קיקיון, מהבלוג "קורת רוח", לצלם את יובל ב"קונטיינר", שבנמל יפו.
צילום: מוטי קיקיון
Supernormal Stimulus היא תופעה מעולם הטבע, שמאפיינת בעלי חיים שנמשכים לסביבה זרה, שמדמה ומעצימה את המציאות, לעתים עד כדי אבסורד שפוגע בסדר הטבעי של הדברים. לדוגמה: חיפושיות מסוימות יבחרו לנסות ולהזדווג עם בקבוקי זכוכית שצבעיהם עזים יותר מאלו של החיפושיות הנקבות, וציפורים מסוימות יעדיפו לקנן על ביצים גדולות יותר מאלו שמאפיינים את ביציהן, גם אם מדובר בביצים מלאכותיות, ואף כאשר בשל גודלן הביצים כלל אינן מאפשרות להן לדגור עליהן מבלי ליפול.
"Indoor agriculture", 2011, oil and industrial paint on wood, 100x70 cm
התופעה מוכרת גם בפסיכולוגיה האנושית, בהיבטים שונים של מיניות, זוגיות, בידור, תזונה ועוד. ג'אנק פוד הוא דוגמה טובה למשיכה כמעט בלתי-נשלטת למלחים, סוכרים ושומנים מזיקים, חלקם מעשה ידי-אדם. גם הטלוויזיה מספקת גירוי סופר-נורמלי, במסגרתו מתרחשת הקצנה של תגובות ותופעות חברתיות, בהבעות פנים מוגזמות ושימוש תכוף בגימיקים פסיכולוגיים ובדרמות "גדולות מהחיים".
"Anger & shame on wood # 4", 2010, oil on wood
תערוכתו של יובל בראל עוסקת בהקצנה, בזיוף ובמלאכותיות שכרוכים בקיום האנושי. בראל משתמש במושג המדעי כדי לנסח אמירה על החיים בעידן המודרני - גירויים טבעיים ושגרתיים כבר לא מספיקים בשביל למשוך את תשומת לבנו ונדרש תהליך של זיוף והקצנה – ניתוחים פלסטיים, מניפולציות דיגיטליות, וכו' - כדי לגרות ולמשוך אותנו.
"Elephant", 2009, mixed media on canvas, 190X120 cm
בראל נוטל את הכבשה המפורסמת של הצייר מנשה קדישמן ויוצר סביבה סדרה של יצירות שנגזרת מן הדימוי הראשוני, מקצינה ומפתחת אותו עד לדימוי של גבר, דרך דימוים אנושיים ודימוי ושל חיה בלתי מזוהה. הדימויים המוצגים בתערוכה עברו תהליך של עיוות, הקצנה והגדלה עד כדי הגחכת הדימוי המקורי.
"Untitled", 2011, Archive print on coated paper, addition of 12, signed - 180 NIS
בראל, יליד 1982, הוא אמן שפועל בתחומי יצירה מגוונים - פיסול, מיצג, ציור ורישום - והציג עד כה בתערוכות קבוצתיות שונות בארץ ובעולם.
תגובה 1:
יופי של עבודות ואני גם מאוד מסכימה עם הרעיון שעומד מאחוריהם. נדמה שכבר אין לנו גבולות יותר וזה מתבטא בכל התחומים. כמו שבחדשות עברנו כבר מזמן את הגבולות שזיעזעו אותנו בעבר כי זה פשוט כבר לא עובד. ככה גם ניתוחים פלסטיים, שאני בכלל לא נגדם אם הם נעשים מתוך צורך אמיתי ועם בריאות נפשית, אבל אנחנו עדים כיום לדוגמאות של אנשים מפלסטיק כמעט, כאלו שהרחיקו לכת ובעיקר הרופאים שלהם, שאמורים לשים להם את הגבול. בגלל זה אני כל כך אוהבת אמנות טובה, כי האמן באמת מצליח להעביר את ההגזמה והפירוק שאנחנו עושים עד שאנחנו מאבדים את צלמנו. אני מקווה שכולנו נדע להישאר נאמנים לעצמנו, זה לא אומר שאי אפשר לשאוף לשפר ואפילו לשפץ, אבל בגבול הטעם הטוב
הוסף רשומת תגובה