יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

Young Memory

היא-לי נאמן


בין שלל תערוכות הבוגרים שבהן ביקרנו בשבועות האחרונים, שני היוצרים שתפסו במיוחד את תשומת לבן של The Vagabundas היו בוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר: היא-לי נאמן ואיגור טפיקין.


איגור טפיקין


כמו בכמעט כל מפגש עם עבודה חדשה (חדשה בעבורנו, כמובן), תחילה גילינו שאנחנו נמשכות אל העבודה (מתאהבות בה, אם תרצו) ורק אחר כך ניסינו להסביר לעצמנו למה (כלומר, מדוע החלטנו לעצור לידן, להתעכב עליהן במבט, לחשוב עליהן, לקחת אתנו את הרושם שהן הותירו בנו). המחשבה המאוחרת הזאת על העבודות הבנו שיש בהן לא מעט מן המשותף, בעיקר העיסוק בזיכרון האישי והבחירה לעסוק בו באמצעות חפצים אינטימיים (או דימויים של אותם חפצים), וליתר דיוק באמצעות סידור מחדש של אותם חפצים, באופן שהעניק להם לא רק משמעות חדשה, אלא גם נוכחות שונה.

בחרנו להניח לשני היוצרים להציג בעצמם את עבודותיהם, כפי שהם זוכרים אותן.



היא-לי נאמן ("עדים דוממים"): "לאורך ההיסטוריה, בני האדם השליכו על חפצים דוממים את הזיכרונות שנוצרו להם באמצעותם. החפץ נהפך עבורנו להרבה יותר מעצם דומם. לעתים הוא משמש כקמע, כסמל ואפילו כפטיש. אנחנו משליכים על אותו חפץ רגעים שקפאו בזמן, אנשים, סודות, אהבות ואכזבות ומצפים ממנו לשאת בדממה את הייצוג לזיכרון. למעשה, החפץ נהפך למשהו קבוע, או לפחות לא-משתנה, שמכיל את השינוי שחל בנו.
בעבודה שלי בחרתי להעניק לחפצים את היכולת "לדבר" את הזיכרון, זאת באמצעות מיצב  (installation art) שבו מוצבים חפצים שעליהם מוקרנים סרטים שמכילים את הזיכרון האצור והעצור מהחפץ. כך נוצרת אינטראקציה ודיאלוג בין הזיכרונות לבין החפץ".




איגור טפיקין: "הרעיון שלי היה לעצב את עץ המשפחה שלי בדרך אישית ומקורית, אבל מכיוון שאני כמעט ולא מכיר את הצד של אבי, היה לי מאוד קשה למצוא חומרים טובים לעבוד אתם. לכן, החלטתי לקחת את עצמי כסוג של חומר גלם שאתו אעבוד, משום שה-די-אן-אי של כל המשפחה שלי ממילא נמצא אצלי, בגוף ובזיכרון. חוץ מזה, אני מרבה להתעסק בדיוקן (גם בציור וגם בעיצוב) ולכן החלטתי ללכת על דיוקן שלי, שאותו יצרתי כפאזל רב-שכבתי, שמורכב מחפצים של בני משפחתי, מדימויים של מקומות ומהזיכרונות שלי מהם. בדרך גיליתי שכאשר אני מוסיף עוד דף אל העבודה (כלומר, עוד שכבה) ניתן לראות את הפנים שלי (כלומר, אותי) באופן הרבה יותר ברור. באמצעות העבודה (שמורכבת משלושה פורטרטים: (סבי, אבי ואני) ניסיתי לשחזר דמות נוכחת-נעלמת  בחיי, דיוקן שמורכב בחלקו מאנשים שזרים לי וחלקו מורכב מהחומרים המוכרים לי ביותר : מהחיים שלי".



יום שבת, 13 באוגוסט 2011

the color of summer



יום שישי חמים, צפוף ודביק בחוף הים של תל אביב שלח אותנו לחפש את סדרת התצלומים המפורסמת של הצלם האמריקאי ג'וזף סאבו "Jones Beach", שגם ראתה אור כספר לפני כשנה ושמוצגת בימים אלה בגלריה "Jackson Fine Art" באטלנטה, ארה"ב.


בתחילת שנות ה-70 החל סאבו לתעד במצלמתו הסקרנית והנבונה את המתרחצים והמתרחצות בחוף ג'ונס, אחד מאתרי הבילוי הפופולאריים ביותר במדינת ניו יורק (שעל חופיו מתרפקים כשישה מיליון מבקרים מדי שנה).


התצלומים רבי העוצמה של סאבו (שהשפיע בסגנונו על דור שלם של צלמים ויוצרים אחרים) לוכדים רגעים יפים ומגוחכים כאחד.




הם מציגים לראווה שרירים משוחים בשמן, חמוקיים שזופים, חיוכים צחורים, חיבוקים רומנטיים, אך גם טווסים אנושיים, מציצנים חסרי בושה, איברי גוף לא-מושלמים, לא מעט טיפוסים גלמודים, שהמולת הקיץ שסביבם רק מדגישה עוד יותר את בדידותם, והמון בגדי-ים כעורים ותסרוקות מופרכות.


"Jones Beach" הוא מצבה חיה לזמן הפנוי שנעלם כל כך וכמעט נשכח, ליופיים הארעי עד-כדי-כאב של הנעורים, לגעגוע העמוק שמעוררים בנו גם הרגעים הקטנים והמטופשים ביותר, גם אלה שעוברים עלינו כעת, בחוף החמים, הצפוף והדביק של קיץ 2011.




יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

Dear Photograph


"Dear Photograph, Thank you for everything we had"

טיילור ג'ונס, צלם צעיר בן 22 מאונטריו, קנדה, דפדף יום אחד באלבום התמונות המשפחתי שלו כשלפתע עלה בראשו הרעיון לצלם תמונות מילדותו, שוב, על הרקע המדויק שבו הן צולמו לראשונה. ג'ונס חזר לכמה מקומות מילדותו, בעקבות התמונות שאותן בחר, צילם אותן כשהוא מחזיק מול עדשת המצלמה שלו את התצלום המקורי, והעלה אותן לאתר בשם Dear Photograph. מאז, האתר משך למעלה מ-4 מיליון גולשים מ-209 מדינות, וג'ונס מוצף בתמונות מגולשים שמבקשים להעלות אותן לאתר.

"Dear photograph, Dad never took a picture of me. Then I noticed his reflection in the glass. Happy Father's Day, Dad." Anonymous

הרעיון אמנם פשוט, אך מצליח להחזיר את הצופים במאות התצלומים שבאתר בן רגע אל העבר, אל הזיכרונות האהובים, הרגעים היפים והיפים פחות שהיו ושכבר אינם, גם אם למעשה לא מדובר בזיכרונות הפרטיים שלנו.
גם אנחנו חזרנו אל העבר במהלך השיטוט בין התצלומים באתר והכיתובים הפשוטים, כמעט נאיביים, שנלווים אליהם, חווינו ברגע את תחושותיהם של המבוגר שגילה שבניגוד למה שחשב, אביו אכן צילם אותו בילדותו, דרך ההשתקפות בתמונה הישנה, את האחיות שגדלו, אך עדיין מבקרות כבעבר בקבר של אביהן, את האהוב שהנציח מחדש רגע יקר עם אשתו האהובה על ספסל בגינה הציבורית, בשעה אשתו כבר איננה בחיים.

"Dear Photograph, we outgrew our clothes, but never the visits with you, dad."@ kimberlyfab

האתר של ג'ונס הזכיר לנו את סדרת התצלומים המוצלחת ועטורת הפרסים "אלטנוילנד" של צלם העיתונות הישראלי עמית שעל, ששחזר בעזרת טכניקה דומה זיכרונות ישנים של תצלומי עבר עבור העיתון "כלכליסט". נדמה שמגל בחר בזיכרון המשותף, הלאומי ואילו ג'ונס מעדיף להתמקד יותר בזיכרון הפרטי, האישי, אבל שניהם אומרים תודה לתמונות. הישנות והחדשות כאחת.

הכותל, אז והיום. צילום: עמית שעל