Young Memory

היא-לי נאמן

בין שלל תערוכות הבוגרים שבהן ביקרנו בשבועות האחרונים, שני היוצרים שתפסו במיוחד את תשומת לבן של The Vagabundas היו בוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר: היא-לי נאמן ואיגור טפיקין.

איגור טפיקין

כמו בכמעט כל מפגש עם עבודה חדשה (חדשה בעבורנו, כמובן), תחילה גילינו שאנחנו נמשכות אל העבודה (מתאהבות בה, אם תרצו) ורק אחר כך ניסינו להסביר לעצמנו למה (כלומר, מדוע החלטנו לעצור לידן, להתעכב עליהן במבט, לחשוב עליהן, לקחת אתנו את הרושם שהן הותירו בנו). המחשבה המאוחרת הזאת על העבודות הבנו שיש בהן לא מעט מן המשותף, בעיקר העיסוק בזיכרון האישי והבחירה לעסוק בו באמצעות חפצים אינטימיים (או דימויים של אותם חפצים), וליתר דיוק באמצעות סידור מחדש של אותם חפצים, באופן שהעניק להם לא רק משמעות חדשה, אלא גם נוכחות שונה.

בחרנו להניח לשני היוצרים להציג בעצמם את עבודותיהם, כפי שהם זוכרים אותן.

היא-לי נאמן ("עדים דוממים"): "לאורך ההיסטוריה, בני האדם השליכו על חפצים דוממים את הזיכרונות שנוצרו להם באמצעותם. החפץ נהפך עבורנו להרבה יותר מעצם דומם. לעתים הוא משמש כקמע, כסמל ואפילו כפטיש. אנחנו משליכים על אותו חפץ רגעים שקפאו בזמן, אנשים, סודות, אהבות ואכזבות ומצפים ממנו לשאת בדממה את הייצוג לזיכרון. למעשה, החפץ נהפך למשהו קבוע, או לפחות לא-משתנה, שמכיל את השינוי שחל בנו.
בעבודה שלי בחרתי להעניק לחפצים את היכולת "לדבר" את הזיכרון, זאת באמצעות מיצב  (installation art) שבו מוצבים חפצים שעליהם מוקרנים סרטים שמכילים את הזיכרון האצור והעצור מהחפץ. כך נוצרת אינטראקציה ודיאלוג בין הזיכרונות לבין החפץ".

איגור טפיקין: "הרעיון שלי היה לעצב את עץ המשפחה שלי בדרך אישית ומקורית, אבל מכיוון שאני כמעט ולא מכיר את הצד של אבי, היה לי מאוד קשה למצוא חומרים טובים לעבוד אתם. לכן, החלטתי לקחת את עצמי כסוג של חומר גלם שאתו אעבוד, משום שה-די-אן-אי של כל המשפחה שלי ממילא נמצא אצלי, בגוף ובזיכרון. חוץ מזה, אני מרבה להתעסק בדיוקן (גם בציור וגם בעיצוב) ולכן החלטתי ללכת על דיוקן שלי, שאותו יצרתי כפאזל רב-שכבתי, שמורכב מחפצים של בני משפחתי, מדימויים של מקומות ומהזיכרונות שלי מהם. בדרך גיליתי שכאשר אני מוסיף עוד דף אל העבודה (כלומר, עוד שכבה) ניתן לראות את הפנים שלי (כלומר, אותי) באופן הרבה יותר ברור. באמצעות העבודה (שמורכבת משלושה פורטרטים: (סבי, אבי ואני) ניסיתי לשחזר דמות נוכחת-נעלמת  בחיי, דיוקן שמורכב בחלקו מאנשים שזרים לי וחלקו מורכב מהחומרים המוכרים לי ביותר : מהחיים שלי".