כשיצאנו מהגלריה האחרונה בסיבוב הכמעט-קבוע שלנו בימי שישי, אפפה אותנו אופטימיות מענגת. זה לא היה רק הקיץ שהטיל את השמיכה העבה שלו על העיר ובטח שלא ערימות האשפה שנקוו ליד פחי הזבל הגדושים בפינת הרחוב. מה שרומם אותנו היה השילוב של שלוש תערוכות מוצלחות ברצף, ברדיוס של כמה עשרות מטרים בלב תל אביב. לא תמיד זה מסתדר ככה. למעשה, זה כמעט אף פעם לא מסתדר ככה.
Nadav Weissman
Nadav Weissman
התחלנו בגלריית שלוש, בתערוכה "חפירות מאוחרות" של האמן נדב וייסמן. החלל הנפלא של גלריה שלוש (שעדיין אפשר לקרוא לו חדש) הכיל עבודות פיסוליות ועבודת וידיאו אחת, כולן מעניינות מאוד. היצירות של וייסמן מורכבות מחומרים שמדמים איברי אדם שונים: עצמות, שיניים וראשים, שמרכיבים יחד צורות שמזכירות ספינה, מכונה או מבנים ארכיטקטוניים פרועים. הסימבוליות ברורה: הוא מעניק חיים חדשים לשאריות המתות שעלו בחפירותיו ובמקרה של עבודת הוידיאו הוא אף יוצר משפחה מונפשת, שמתפתחת בעזרת אותן עצמות ושיניים מהתא הבסיסי שהוא גופו של האמן עצמו. זה נשמע מפחיד, אפילו מטריד, אבל התוצאה הסופית נראית תמימה ונאיבית, כמו צעצועים גדולי ממדים, שאין להם כל מטרה אחרת מלבד השעשוע. בעבודות אחרות ניתן לראות ראשים גדולים ולבנים שמנותקים מגופם, כמו פסלים יוונים מנותצים, או בובות גדולות וחסרות אונים. התחושה הכללית היא של עולם פנטסטי, מעט ילדותי, שהמורבידיות שלו מאוזנת על ידי הומור.
Lihi Turjeman
Lihi Turjeman
התחנה הבאה שלנו היתה גלריה ג'ולי מ. שבה היתה לנו הזדמנות כמעט-אחרונה לראות את תערוכת היחיד של ליהי תורג'מן, "מראה מקום". שמחנו מאוד לגלות שהתערוכה כוללת כמה וכמה ציורים גדולי-ממדים ומוקפדים מאוד, שבולטים על רקע העבודות הדלות והמרושלות שגדשו הרבה מאוד תערוכות שבהן ביקרנו לאחרונה. כפי שעולה משם התערוכה, תורג'מן מתרכזת בעיקר בחללים פיזיים ובאלמנטים ארכיטקטוניים (עבודות אחרות מציגות פרטים של גוף אנושי, שגם הם מתפקדים במידה מסוימת כמבנה אדריכלי). הציורים שלה אפלים, בוודאי כהים, אך גם כאן לא שורה הדכדוך, אלא דווקא רוח של הרפתקה וגילוי. העין מבקשת לחשוף את המקום שנלכד בציור, להאיר אותו בכוח המחשבה, להשלים את מה שחסר בו, את מה שהוא מסתיר. הטקסט שמלווה את התערוכה נפתח במחשבה על המרחק האידיאלי שממנו יש להשקיף על הציורים של תורג'מן. אנחנו פירשנו זאת לא רק כמטאפורה, אלא גם כהוראות הפעלה של ממש ומצאנו את עצמנו מחפשות את המקום שלנו בתוך הגלריה, קרוב לציורים, כדי להבחין בפרטים, אך גם רחוק מהם, כדי לראות אותם בשלמותם. המחול הקטן הזה, קדימה ואחורה, הוא מבחינתנו סוג של תו תקן שאפשר להעניק לציור. אם מישהו טורח לצאת בריקוד הזה, כנראה שהיצירה עניינה אותו מספיק.
הגלריה האחרונה שבה ביקרנו באותו יום היתה גלריה נגא, שבה הוצגה התערוכה " Killing "Time של יוסף קריספל. גם כאן, אולי בהשפעת התערוכות הקודמות, מצאנו קו אפל שמוקף במסר חיובי. במקרה של קריספל מדובר בעיסוק המתמשך שלו בפורנוגרפיה בוטה, שמוגשת לצופים באופן אסתטי ונאיבי, שמגיע לשיאו בעבודת הווידיאו שמוצגת בקומה העליונה של הגלריה. הסרטון שיצר קריספל מבוסס על מאות רישומי עירום ויחסי מין שונים ומשונים, שנכרכו גם לספר אמן שכולו דימויים, ללא כל טקסטים, שמוצע למכירה בקומה התחתונה בעותקים ממסופרים וחתומים. הסרטון מלווה בקטעים נמרצים ומעוררים של מוזיקה מאת באך, שמקנים להילולה המינית על המסך תחושה אירונית. התחושה הזאת מתפוגגת בזמן הצפייה בעבודות הגדולות והצבעוניות שמוצגות בחלל השלישי בגלריה. גם כאן יש עיסוק גלוי במיניות האדם (בעיקר בציורים שמציגים עירום נשי וגברי, ביחד ולחוד), אך נדמה שהגישה של קריספל בציורים אלה מהורהרת ורצינית הרבה יותר. ניתן למצוא אזכורים למייסטרים גדולים מהעבר לצד פרפראזות על דימויים צילומיים שכמותם ניתן למצוא בקלות באינטרנט. המבט בעבודות אלה הוא מבט אל תוך אומנותו של האמנות והתערוכה החדשה של קריספל מוכיחה עד כמה הוא ראוי למחמאות שקיבל בעבר.
שלוש גלריות, שלוש תערוכות, כמה מאות צעדים מכאן לשם – ובחזרה. יום מוצלח מאוד עבר על The Vagabundas.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה